רע"א 8199/14 אמיתי ובניו בע"מ נ. עיריית עפולה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 26.10.2014 של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם , השופט הבכיר ז' הווארי והשופט ד' צרפתי ), שניתן בע"א 16837-03-14, בגדרו התקבל ערעור המשיבה 1 על פסק דינו מיום 26.1.2014 של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת א' אריאלי ) שניתן בת"א 2166-07-07, ושקבע כי דין תביעת הנזיקין שהגישה המבקשת נגד המשיבה 1 להידחות.

רקע

1.

המבקשת, חברת אמיתי ובניו עפולה סוכניות בע"מ (להלן: המבקשת ), הייתה המפעילה של תחנת תדלוק בעפולה, הממוקמת בצידו המערבי של רחוב חטיבה תשע בכניסה לעיר. כמו כן, השכירה המבקשת מבנים לעסקים נוספים בשטח התחנה. המשיבה 1, עיריית עפולה (להלן: העירייה או

המשיבה ) היא הרשות המקומית שבשטחה מופעלת התחנה.

בתחילת שנת 2002 הודיעה העירייה למבקשת כי בכוונתה לבצע שיפור ושיפוץ בכביש בו ממוקמת תחנת הדלק וכי התהליך עשוי להימשך חודש ימים. אלא שבסופו של דבר, השיפוץ החל רק באוקטובר 2002 והעבודה הושלמה רק בחודש נובמבר 2003, כלומר – כשנה לאחר המועד המשוער.

2.

המבקשת הגישה תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב עבודות השיפוצים בכביש. נטען, כי ביצוע העבודות גרם להפרעה רצינית לתפקודה השוטף של תחנת הדלק, שכן הכביש נחפר עד היסוד והתנועה דרכו צומצמה מאוד, ומשכך נהגים רבים פנו לדרכים חלופיות ולא נכנסו באותה תקופה לתחנת הדלק. המבקשת הדגישה בתביעתה כי העבודות נמשכו למעלה משנה, במהלכה נסגר הכביש לסירוגין לתקופות ארוכות והתנועה בו הייתה דלילה, חרף ההתחייבות לסיים את העבודות בתוך חודש ימים בלבד. המבקשת תבעה מהמשיבה סך כולל של 455,000 ש"ח, בין היתר בשל אובדן רווחים עקב ירידה במכירות; אובדן דמי שכירות מהעסקים שפעלו בשטח התחנה במבנים השייכים למבקשת, ואשר סירבו לשלם למבקשת עבור שכירת מבנים שאינם נגישים לציבור; וכן הוצאות שיקום הגינון כתוצאה מהעבודות.

3.

העירייה מצידה טענה, כי התארכות תקופת ביצוע העבודות נגרמה עקב התנהלותה הכושלת של המשיבה 2, חברת טל אד סוללים קבלנות בע"מ, הקבלן המבצע (להלן: הקבלן ), וכי פעולתה של העירייה הייתה פעולה סבירה של רשות ציבורית שפעלה לרווחת העיר, ולא דבק בה כל פגם העשוי להטיל עליה אחריות.

העירייה הוסיפה כי עד לחודש ספטמבר 2003 לא הופרעה הגישה לתחנה כלל, והתנועה אליה זרמה כרגיל, וכי רק במועד זה החלה העבודה בחלקו המערבי של הכביש, ונמשכה זמן קצר בלבד. משום כך העירייה גם הכחישה את הנזק הנטען בתביעה.

להשלמת התמונה יצוין, כי העירייה שלחה הודעת צד ג' לקבלן, אך על פי בקשת העירייה והקבלן, הורה בית המשפט על פיצול הדיון, ופסק הדין (כמו גם הבקשה דנא) מתייחס לעירייה ולמבקשת בלבד.

פסקי הדין של בתי משפט קמא

4.

בית משפט השלום קיבל את התביעה באופן חלקי. בפסק הדין נאמר כי המבקשת לא ציינה בכתב התביעה או בסיכומים מהי עילת התביעה העומדת בבסיס תביעתה, אולם מאחר שהעילות שהוכרו בפסיקה במקרים דומים היו עוולת הרשלנות ועוולת המטרד, נדרש בית המשפט לדון בקיומן של עוולות אלה, בין היתר בהסתמכו על אשר נקבע בע"א 3464/05 פז חברת נפט בע"מ נ' מדינת ישראל (12.7.2006) (להלן: עניין פז ), שם, כך נאמר, נסיבות המקרה היו דומות לנסיבות המקרה הנדון.

אשר לעוולת הרשלנות, נקבע כי אמנם העבודות בכביש גרמו להכבדה משמעותית עד כדי חסימה של תחנת הדלק, אולם אין מדובר בהכבדה שאינה סבירה או שאינה מידתית. צוין כי המבקשת לא הוכיחה שהעירייה נהגה באופן בלתי סביר. באשר להימשכות העבודות נקבע כי העיכוב לא חרג ממתחם הסבירות, וכי העיריה לא ישבה בחיבוק ידיים אל מול התנהלותו של הקבלן, ומשראתה כי אין מנוס החליפה אותו והעבודות הסתיימו.

אשר לעוולת המטרד, בית המשפט נדרש להוראת סעיף 48ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ), המקנה הגנה מפני מטרד הדרוש לטובת הציבור, וזו לשונו:

"שימוש במקרקעין הדרוש לטובת הציבור לא יהיה בו מיטרד לענין סימן זה, אף אם הוא גורם נזק למקרקעין שכנים או מונע מבעליהם הנאה מלאה ממקרקעיהם, ובלבד שהנזק שנגרם אינו חורג מתחום הנסבל והמשתמש נקט אמצעים סבירים כדי להקטין את הנזק ככל האפשר; אולם רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים - אם בתשלום חד-פעמי ואם בתשלומים חוזרים - אם נגרם לבעל המקרקעין נזק ממון ".

בית משפט השלום קבע כי אמנם נתקיימו יסודותיה של עוולת המטרד בענייננו, אך בד בבד קבע גם כי לעירייה עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 48ב לפקודה, כיוון שהעבודה בכביש הייתה דרושה לטובת הציבור, הנזק שנגרם בעקבותיה "אינו חורג מתחום הנסבל" והעירייה נקטה "אמצעים סבירים כדי להקטין את הנזק ככל האפשר". עם זאת, נקבע כי בנסיבות יש מקום להפעיל את שיקול דעתו של בית המשפט כאמור בסיפא של סעיף 48ב, לפסוק פיצויים ככל שנגרם הפסד ממון לבעל המקרקעין.

בית המשפט עמד על כך שבעניין פז בית המשפט המחוזי אמנם לא פסק פיצויים כאמור בגין עוולת המטרד, אולם קבע כי יש לאבחן בין המקרים מהטעמים הבאים: ראשית, בניגוד לעניין פז , בענייננו המבקשת הוכיחה כי נגרם לה נזק; שנית, שלא כמו בעניין פז , בו התובעת החליטה להפעיל תחנת דלק מספר חודשים לפני חסימת הדרך הסמוכה אליה, ביודעה כי הדרך עומדת להיחסם, בענייננו המבקשת נקלעה בעל כורחה, ולא מתוך בחירה מושכלת, למצב של ביצוע העבודות כשהתחנה מופעלת על ידה במקום מזה שנים; שלישית, בניגוד לתחנת הדלק בעניין פז שם נהנתה גם התובעת מסלילת הכביש ומפיתוח המקום, בענייננו המבקשת הפסיקה לנהל את התחנה עם סיום העבודות במקום, וממילא לא נהנתה מתוצר העבודות בכביש.

עוד ציין בית משפט השלום כי יש מקום לפצות את המבקשת גם נוכח העובדה שהעירייה הייתה נכונה לפצות את המבקשת בעצמה, אם זו תוותר על תביעותיה, באופן שיינתן למבקשת פטור מארנונה במשך חצי שנה. המבקשת סירבה לפיצוי זה שכן היא נדרשה לוותר על תביעת מלוא נזקיה.

אשר על כן, ומאחר שמרבית רכיבי הפיצוי שנתבעו על ידי המבקשת לא בוססו כדבעי, פסק בית המשפט פיצוי כולל למבקשת על דרך האומדנא בסך של 150,000 ש"ח.

5.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה העירייה ערעור לבית המשפט המחוזי, ואף המבקשת הגישה ערעור שכנגד לעניין רכיב ההתרשלות, ולחלופין לעניין סכום הפיצויים שנפסקו.

העירייה טענה כי התביעה הייתה צריכה להידחות מטעמים פרוצדורליים שכן המבקשת לא טרחה לציין בכתב התביעה את העילה עליה מושתתת התביעה. נקבע, כי ככלל בית המשפט אינו רשאי להידרש מיוזמתו לעילה שלא נכללה בכתב התביעה או לקונסטרוקציה משפטית או הנמקה שלא הועלתה בכתב הטענות אלא במקרים חריגים בלבד. בענייננו, כך נקבע, על אף שעילת הרשלנות לא צוינה במפורש, ניתן היה ללמוד מעיון בכתב התביעה שזו אכן העילה עליה נסמכה המבקשת, מה עוד שהעירייה לא הגישה בקשה לסילוק על הסף משום העדרה של עילה. עם זאת, ערעור המבקשת נדחה לגופו, בהסתמך על ממצאיו של בית משפט השלום כי לא הוכחו יסודות הרשלנות.

אשר לעוולת המטרד נקבע, כי המבקשת לא הזכירה בתביעתה את העוולה במפורש, וכי גם בסיכומיה לא בא זכר לעוולה זו, וממילא לא נדרשה לה גם המשיבה. בית משפט קמא הדגיש כי לעובדה שלמשיבה לא ניתנה הזדמנות לטעון ביחס לעוולת המטרד יש משנה חשיבות, משום שלמשיבה עומדת, לכאורה, הגנה שנותן בידיה המחוקק מפני המטרד, ומשום הוראת הסיפא של סעיף 48ב לפקודה, הנותנת בידי בית המשפט אפשרות לפסוק פיצויים חרף היעדרה של אחריות נזיקית. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום לא היה רשאי בנסיבות העניין לבסס את פסיקתו על עוולת המטרד, ומשכך ערעור העירייה באשר לרכיב זה בפסק הדין התקבל.

אף לגופו של עניין נקבע כי אין בנימוקים שהעלה בית המשפט כדי להצדיק פסיקת פיצויים כאמור לפי סעיף 48ב לפקודה. בית המשפט המחוזי הבהיר כי הנסיבות שצוינו על ידי בית משפט השלום כהצדקות לפסיקת הפיצויים מתקיימות ברוב המקרים בהם מתקיימת עוולת המטרד. כך למשל, הוכחת קיומו של נזק על ידי המבקשת והעובדה שהמבקשת נקלעה למצב המזיק בעל כורחה אינם ייחודיים למקרה הנדון, והם מתקיימים ברוב המקרים בהם נטען קיומו של מטרד. עוד צוין כי בית משפט השלום לא יכול היה להיתמך בכוונת העירייה לפצות את המבקשת טרם המשפט על מנת להסיק מסקנה נגדה, שהרי הדברים נעשו לצורך פשרה, ועל מנת להימנע מן המשפט על סיכוניו.

בית משפט קמא הבהיר כי העובדה שהעירייה פעלה באופן סביר, ואף הרחיקה לכת עד כדי החלפתו של הקבלן המבצע, דווקא מטים את הכף

לטובתה בכל הנוגע לחובה בתשלום פיצויים. בית המשפט חזר והדגיש כי משלא נתנו בעלי הדין את דעתם לסוגיה, לא נתקיים בה כל דיון, דיון העשוי להיות בעל חשיבות ציבורית רבה ובעל השלכות רוחב על כלל הרשויות.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

הבקשה

6.

בבקשה משיגה המבקשת על קביעותיו של בית המשפט המחוזי אשר נפלו בהן, לשיטתה, פגמים היורדים לשורשו של עניין. תמצית טענותיה של המבקשת הן כדלקמן: המבקשת משיגה על קביעת בית המשפט שהעירייה אינה חבה כלפי המבקשת על אף שאין חולק כי הקבלן אותו שכרה העירייה התרשל בביצוע העבודות. בנוסף על כך, העירייה הכירה בחובתה כלפי המבקשת עת שהציעה לה פיצוי תמורת ויתור על תביעות נוספות. כמו כן, נטען כי העירייה התעשרה שלא כדין על חשבונה של המבקשת מאחר שתבעה את הקבלן בגין מחדליו ואילו המבקשת יוצאת וידיה על ראשה. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי אין להחיל את סעיף 48ב לפקודת הנזיקין ואין לפצות את המבקשת בגין עוולת המטרד. זאת, שכן יסודות העוולה הוכחו בדיונים בבית משפט השלום. לטענת המבקשת מסקנה זו גם עומדת בניגוד לסעיף 15(4) לפקודה הקובע כי ההגנה על "בעל חוזה" שהעסיק קבלן אינה חלה כאשר בעל החוזה היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית מעשה שאותו הטיל על הקבלן שהעסיק, כבמקרה דנן. לבסוף, המבקשת מלינה על כך שבית המשפט המחוזי התיר למשיבה להגיש סיכומים בהיקף כפול מהיקף הסיכומים שהותר לה, באופן היוצר משוא פנים לטובת המשיבה ואשר לטענת המבקשת יש בו כדי להביא לפסילת ההליך.

דיון והכרעה

7.

לאחר העיון בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להורות על הגשת תשובה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית בעלת משקל החורגת מהעניין שיש לצדדים הישירים בהליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חברה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). חרף ניסיונה של המבקשת לעטות על הבקשה דנא אדרת משפטית עקרונית, אני סבור כי המקרה הנוכחי אינו נמנה על עניינים אלו, ואין הצדקה לדיון בגלגול שלישי בסוגיות העולות מהבקשה ואשר מתמצות בדל"ת אמותיו של המקרה דנא.

8.

מעבר לדרוש, עיינתי בטענות לגופן ולא מצאתי כי נפלה שגגה בפסק הדין נשוא הבקשה. סוגית ההתרשלות נדונה בשתי ערכאות ונדחתה לגופה נוכח קביעות עובדתיות המוליכות למסקנה לפיה יסודות הרשלנות לא התקיימו במקרה הנדון. כידוע, אין מדרכו של בית משפט שלערעור להתערב בסוגיות מעין אלו, קל וחומר שעה שאנו עוסקים בדיון במסגרת "גלגול שלישי".

9.

באשר לעוולת המטרד: בית המשפט המחוזי עמד בפסק דינו על פרשנות סעיף 48ב סיפא, ושל התיבות "רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים". צוינה עמדת המלומדים כי לשון "רשאי" מלמדת על סמכות שהיא חובה, אך נקבע כי ההלכה הפסוקה לא קיבלה עמדה זו ובתי המשפט פירשו את התיבות כסמכות שברשות ולא שבחובה. ואולם, השאלה מהן הנסיבות בהן על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפסוק פיצויים כשלרשות עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 48ב, לא נדונה כדי צורכה בפסיקה. כשלעצמי אני סבור שהשאלה הפרשנית הנזכרת אינה נעוצה בלשון החוק בלבד, אלא בהכרעות עקרוניות בנוגע ליחס הראוי שבין האינטרס הציבורי לבין ההגנה על קניינו של הפרט (ראו, לדוגמה, ת"א 5193/08 חברת מסרי גבון בע"מ נ' מדינת ישראל (15.4.2012) בפסקאות 99-77; ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות

340-338 (2012)).

ואולם איני סבור כי המקרה דנא מעורר את הצורך להכריע בשאלה זו, שכן כפי שעולה מפסקי הדין של בתי המשפט קמא (ראו עמ' 33 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי), המבקשת לא עוררה כלל את הסוגיה המשפטית לעיל בכתבי טענותיה ולא התקיים בה דיון לגופו של עניין. יתר על כן, המבקשת אף לא טרחה להתייחס לסוגיה זו בבקשה דנא, ולא התייחסה לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנושא זה לגופו של עניין.

10.

כאמור, לדברי המבקשת יש להטיל אחריות על העירייה גם מכוח סעיף 15(4) לפקודה, שזו לשונו:

"לענין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה:

...

(4) הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי".

דין טענה זו להידחות. מעבר לכך שככל הנראה טענה זו עולה לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור, ולא נטענה לאורכם של ההליכים הקודמים, הרי שהיא מניחה כי הקבלן ביצע עוולה במעשיו כלפי המבקשת. אלא שבענייננו, כאמור, הקבלן לא נתבע על-ידי המבקשת, ולא התברר האם הוא חב כלפיה בנזיקין. ההליכים המתנהלים נגדו על-ידי העירייה, כפי שמפרטת המבקשת בבקשתה, נפרדים וספק אם יכולים לשמש בקביעת ממצאים בהליך זה. על כל פנים המבקשת לא יידעה את בית המשפט באשר לתוצאות ההליך שם.

11.

לבסוף, אף לא מצאתי להידרש להשגותיה של המבקשת בנוגע להיקף הסיכומים בבית המשפט המחוזי. סוגיה זו נתונה לשיקול דעתו הרחב של בית משפט קמא ולא שוכנעתי כי בית המשפט הגיע לתוצאה שגויה אך מנימוק זה של היקף הסיכומים.

אשר על כן ועל יסוד כל האמור הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.