רע"א 82/08 נחם מושב עובדים של הפועל המזרחי אגודה חקלאית שיתופ נ. משה בא

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי וא' פרקש ), מיום 5.12.07 בע"א 11097/07, בו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שמש (כב' השופט ש' שטיין ) ונקבע כי המבקשים ישאו בשכר טרחתו של המשיב, אשר נשכר לשמש כעורך דינם, על פי הסכם שכר הטרחה שבין הצדדים, וזאת חרף ביטול העסקה שלטובתה נשכר המשיב.

1.

המבקש 1 הינו מושב עובדים המאוגד כאגודה שיתופית בע"מ (להלן: המושב ) המבקש 2 הינו יו"ר ועד האגודה.

בין המושב ובין משרד באדר-לנמן, עורכי דין, אשר נוהל בתקופה הרלוונטית על ידי המשיב, נחתם ביום 28.5.02 הסכם שכר טרחה. בהסכם נקבע כי משרדו של המשיב ייצג את המושב בכל העניינים הקשורים לתביעה שיגיש המושב נגד מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) ונגד הסוכנות היהודית (להלן: הסוכנות ) בנוגע לפיצוי המגיע למושב בגין הקמתו של אזור תעשיה בשטח בו החזיק המושב שאמור היה לעבור לשימושו המלא של המינהל. במסגרת ההסכם נקבע כי המושב ישלם למשיב סך של 20% מכל סכום שיתקבל בגין ההליך הנ"ל, בתוספת מע"מ (להלן: הסכם שכר הטרחה ).

הרקע לחתימת הסכם שכר הטרחה היה רצונו של המושב ופעולותיו הנמרצות של המשיב מטעמו, לחיוב המינהל לחתום עם המושב על הסכם פיצויים עבור השבת החזקה בכ-105 דונם שהוחכרו למושב, וזאת טרם כניסתה הצפויה לתוקף של החלטת ביניים שניתנה ביום 15.8.01 על ידי בית משפט זה במסגרת העתירה בבג"ץ 244/00 עמותת

שיח חדש נ' השר לתשתיות לאומיות פ"ד נה(5) 855 (להלן: החלטת הביניים ) . החלטת הביניים הקפיאה, החל מנובמבר 2001 ועד להכרעה הסופית בעתירה, את תהליך יישום החלטות מועצת מקרקעי ישראל (החלטות 717, 727 ו-737), אשר איפשרו למינהל לפצות חקלאים להם הוחכרו אדמות מינהל בתמורה להשבת השטח, בסכומים אשר עלו באופן משמעותי על הסכומים אשר היו משולמים עד ליום זה.

בהתאם להחלטת הביניים נקבע הסדר ביניים, אשר איפשר, בין היתר, את השלמתם של הסכמים שהבקשות לגביהם התקבלו במינהל עד ליום 15.11.01. זאת בתנאי שעד ליום 15.5.02 תאושר העסקה, ישולמו הכספים וייחתם החוזה. המושב אשר עמד בתנאי הראשון של הגשת הבקשה למינהל במועד ביקש, אם כן, לחתום על ההסכם עוד ביום 14.5.02, הוא היום האחרון לפני כניסתה של החלטת הביניים לתוקפה. אלא שהמינהל נמנע מלחתום על ההסכם עם המושב בשל מחלוקת שנתגלעה בינו ובין הסוכנות ביחס לדרישת הסוכנות לקבל חלק משיעור מהפיצוי. הימנעותו זו של המינהל הביאה לפנייתו של ועד המושב למשיב ביום 14.5.02. הלה נענה לפנייתו הדחופה של ועד המושב והחל בסדרה של פעולות נמרצות מול הסוכנות כדי להביא לחתימתו של ההסכם. משפעולות אלה לא צלחו השיג המשיב צו עשה במעמד צד אחד בבית משפט השלום בירושלים, המחייב את המינהל והסוכנות לחתום עוד באותו היום על הסכם הפיצויים בינם ובין המושב בגין העברת המקרקעין לרשות המינהל בתמורה לפיצוי עליו הוסכם. בהתאם לצו העשה, אכן נחתם הסכם זה עוד באותו הלילה, בהתניה שנקבעה בצו, כי ההסכם יבוטל אם בית המשפט יורה כן לאחר דיון במעמד הצדדים.

למען שלמות התמונה יובהר, כי פעולתו הנמרצת של המשיב, מול הסוכנות, השגת צו העשה הזמני וחתימת המושב על ההסכם מול המינהל והסוכנות, התרחשו כולם טרם חתימת הסכם שכר טרחה בין המושב למשיב. יצויין כי בעת חתימת הסכם שכר הטרחה נותרה רק מחלוקת בין המינהל ובין הסוכנות על סכום קטן יחסית ופג החשש כי העסקה בין המושב למינהל לא תוכל להתממש.

2.

לאחר חלוף למעלה משלוש שנים, ולאחר דיונים רבים בבית המשפט בהליך שהגיש המושב באמצעות המשיב נגד המינהל והסוכנות בניסיון להביא את הצדדים לכלל פתרון מוסכם, שכר המושב עורך דין חדש. ביום 4.4.05 הודיע בא כוחו החדש של המושב למשיב, כי ועד ההנהלה של המושב החליט לבטל את העסקה עם המינהל ולהפסיק את ההליכים מול הסוכנות, ולכן המושב לא נדרש לו עוד באותו עניין. בנוסף התבקש המשיב להעביר את כל החומר הרלוונטי המצוי ברשותו לידי בא כוחו החדש של המושב. בהתאם, נחתם ביום 2.10.05 הסדר פשרה בין המינהל, הסוכנות והמושב בגין מחיקת תביעת המושב.

לאחר הדברים הללו פנה המשיב למושב על מנת לגבות את שכר טרחתו. המושב סירב לשלם למשיב את שכרו בהתאם להסכם שכר הטרחה, בטענה כי שכרו של המשיב תלוי בהסכם הפיצויים עם המינהל, אשר לא הושלם. תחת זאת הציע המושב למשיב לשלם לו לפי שעות עבודתו עד לאותו שלב, לאחר המצאת פירוט מתאים. משכך, פנה המשיב לבית משפט השלום בתביעה לתשלום שכר טרחתו על פי ההסכם בסך של 335,700 ש"ח ולפיצויים בגין עוגמת נפש בסך 164,300 ₪, ובסך הכל 500,000 ש"ח. שכן לטענתו, המושב חזר בו מההסכם עם המינהל על מנת להימנע מתשלום שכר טרחתו.

3.

בית משפט השלום בבית שמש דחה את תביעתו של המשיב לתשלום שכר הטרחה על פי הסכם שכר הטרחה. בית המשפט קיבל את טענת המושב כי ביטול העסקה עם המינהל נעשה מחמת אי-כדאיותה – מאחר ששווי הפיצוי לדונם היה קטן באופן משמעותי משוויו האמיתי של דונם מקרקעין – ולא כדי להתחמק מתשלום שכר הטרחה בחוסר תום לב. בנסיבות אלה סבר בית המשפט כי אין מקום לאכוף את ההסכם עם המשיב וזאת נוכח ההלכה הנוהגת הקובעת כי לקוח של עורך דין רשאי להשתחרר מהסכם לקבלת שירותים משפטיים בכל עת. עם זאת קבע בית המשפט כי על המושב לשלם למשיב שכר ראוי בסך 10,000$ בגין פעולותיו לקבלת הסעד הזמני ובסך 42,000 ש"ח עבור פעולותיו בשלב שבין מועד קבלת הסעד הזמני ועד לביטול ההסכם עם המינהל. בית משפט השלום הוסיף ודחה את התביעה האישית נגד המשיב 2, יו"ר ועד האגודה.

בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעורו של המשיב בקובעו כי חרף זכותו של המושב לחדול מלהיזקק לשירותיו של המשיב בכל עת, הרי שזכותו כפופה לעקרון תום הלב, וכי בנסיבות המקרה, היה ביטול העסקה מצדו של המושב נגוע בחוסר תום לב. קביעה זו נומקה בארבעה טעמים:

ראשית , למושב לא הייתה כל סיבה עניינית להשתחרר מההסכם עם המשיב, אשר ייצגו בנאמנות וביעילות, זולת שכר טרחתו של המשיב. בית המשפט הדגיש כי משך שלוש השנים בהן ייצג המשיב את המושב וגם במהלך הדיון, לא נטענה כנגד המשיב כל טענה הנוגעת לטיב השירות. למרות זאת, את הטיפול הנוגע להסכם הפשרה מול המינהל ביצע עורך דין אחר. עוד הדגיש בית המשפט כי מן האסמכתאות שצורפו לכתב התביעה, לרבות מכתבים לחברי המושב ולמינהל, עולה בבירור כי בראש השיקולים של המושב לביטול העסקה עם המינהל עמד שכרו של המשיב.

שנית , סכום הפיצוי שעתיד המושב לקבל (וכנגזרת ממנו שכר הטרחה של המשיב) היה ידוע כבר בעת חתימת הסכם שכר הטרחה, אלא שבמועד החתימה היה המושב אסיר תודה למשיב על פעולותיו הנמרצות ולא מצא כי שכרו מופרז. מכאן שטענת המושב לחוסר כדאיות כלכלית הינה טענה חלשה. בית המשפט הוסיף כי ממילא לא נטען על ידי המושב כי נפל פגם בכריתה אשר עשוי להשליך על הסכם שכר הטרחה.

שלישית , הסכם שכר הטרחה עם המשיב בוטל, הלכה למעשה, לאחר שהשלים כבר את כל מלאכתו וכל שנותר הוא להשיג את הסכמת המינהל לביטול הסכם הפיצויים. ו רביעית , התנהלותם של המבקשים במסגרת ההליך, כפי שפורטה בהרחבה בפסק הדין העידה, בבחינת מאוחר המעיד על המוקדם, על טעמיהם האמיתיים של המבקשים.

בית המשפט המחוזי קבע כי התנהגותו חסרת תום הלב של המושב, מזכה את המשיב לא רק בשכר ראוי אלא אף בפיצויי קיום – תשלום שכר הטרחה עליו הוסכם, ושאותו היה מקבל המשיב אילו הושלמה העסקה – בתוספת הצמדה וריבית מיום ביטול ההסכם עם המשיב. בית המשפט הוסיף וקבע כי שכרו של המשיב על פי ההסכם נגזר מכל סכום הפיצוי ולא רק משיעור הפיצוי שנועד להשתלם לסוכנות, כטענת המבקשים. תביעת המשיב לפיצויים בגין עוגמת נפש נמחקה.

4.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשתם טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי עת התערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא בניגוד להלכה הנוהגת לפיה ערכאת הערעור נמנעת ככלל מהתערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. בפרט נכונים הדברים, כך לטענתם, מאחר שבפני בית המשפט קמא הופיעו עדים אשר נחקרו שעות רבות. עוד מוסיפים המבקשים וטוענים כי יש ליתן להם רשות לערער ולדון בערעורם מטעמי צדק. לגוף פסק הדין טוענים המבקשים כי העובדה שהסכם שכר הטרחה נחתם לאחר שהושג צו המניעה עומדת דווקא לחובתו של המשיב ולא לזכותו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מאחר שפחת מרכיב הסיכון שלקח על עצמו המשיב. עוד נטען כי החוזה נוסח על ידי המשיב, מבלי שנקבע בו הסדר לגבי תשלום למשיב במקרה של ביטול ההסכם. משכך, לטענתם, יש מקום לפרש את ההסדר כנגד המשיב – מנסחו של המסמך. עוד נטען כי 20 האחוזים הקבועים בהסכם אמורים להשתלם רק מתוך שמונת האחוזים שהסוכנות טענה שמגיעים לה ולא מהסכום הכולל. לבסוף טוענים המבקשים כי מכתב ששלחו לבית המשפט המחוזי עם סיום הדיון מהווה, כך לטענתם, אסמכתה "מזמן אמת" לכך שביטלו את העסקה בשל אי כדאיותה הכלכלית ולא בשל הצורך לשלם את שכר הטרחה של המשיב וכי היה על בית המשפט המחוזי להתייחס למסמך, הגם שהוגש בלא הסכמה.

5.

לאחר עיון בבקשת המבקשים על נספחיה החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור וזאת מבלי להיזקק לתשובת המשיב. להלן טעמיי:

הלכה היא, כי לא תינתן רשות לערעור שני ול"גלגול שלישי" של הליך, אלא במשורה ורק באותם מקרים בהם מעלה הבקשה שאלה עקרונית שבמשפט אשר השלכותיה חורגות מהסכסוך הפרטני שבין הצדדים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בקשת רשות הערעור שלפניי אינה מעוררת סוגיה שכזו, אלא דנה במקרה ספציפי של פרשנות התנהלותם של המבקשים במסגרת יחסיהם עם המשיב. גם טעמיי צדק אינם מחייבים לטעמי את התערבותו של בית משפט זה, שכן לא מצאתי כי נגרם עוול למבקשים ובפרט לא כזה המחייב את התערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי".

למעלה מן הנדרש יצויין, כי גם לגוף העניין לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. מכלול הנסיבות אשר פורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שעליהם עמדתי בקצרה בהחלטה זו, מלמדים כי אכן שכר הטרחה של המשיב, אשר היווה על פי הסכם שכר הטרחה למעלה מ-20% מסכום הפיצוי (כולל המע"מ), וניסיונו של המושב להתחמק מתשלום זה, הם שעמדו בבסיס ההחלטה לביטול הסכם הפיצויים עם המינהל. משכך נמצא כי ביטולו של הסכם שכר הטרחה נעשה בחוסר תום לב, המאפשר פסיקתם של פיצויי קיום. כך עולה, בין היתר, ממנשר שנשלח מטעם המבקשים לחברי המושב ביום 4.5.2005 כדי להסביר את הסיבות לביטול ההסכם:

"המינהל הקציב למטרה זאת 1,600,000 ש"ח. לעו"ד באדר הובטחו 20%, לעודד ברנע 8%, הסוכנות דרשה 30%, מס שבח גם הוא רוצה את חלקו בסך 15 %, כך שכל הכסף היה מתחלק בין העו"ד ועוד כל מיני רעבים ללחם . למושב היה נותר רק 27% שהם 428,000 ₪..." (ההדגשות הוספו - י.ד.)

בהקשר זה יוער, כי אף בית משפט השלום סבר כי לפחות אחד מהשיקולים שעמדו לנגד עיניו של המושב בביטול הסכם שכר הטרחה היה שכר טרחתו של המשיב, אלא ששיקול זה, כך לגישתו של בית המשפט השלום, לא היה השיקול המכריע. נראה עם זאת כי שכר טרחתו של המשיב היה לכל הפחות חלק משמעותי בהחלטתו של המושב לסגת מן העסקה, באופן בו ניתן לראות בשכר הטרחה כ"קו פרשת המים" של החלטת המושב. עובדה זו בצירוף יתר הנסיבות שפורטו בהחלטת בית המשפט המחוזי, מובילה למסקנה כי יש לדחות את בקשת המבקשים.

במאמר מוסגר יוער, כי המכתב שהוסף על ידי המבקשים, ללא רשות, לבית המשפט המחוזי, אף הוא אינו תומך בהכרח בטענותיהם.

6.

אשר על כן הבקשה נדחית.

7.

משלא נתבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.