רע"א 8213/07 איאד עומרי נ. פואד עומרי

המבקש והמשיב הינם בעלים במשותף של חלקת קרקע באדמות הכפר ניין שבעמק יזרעאל. בשנת 1996 פנו השניים בתביעה לבית משפט השלום בנצרת, לפירוק השיתוף ביניהם. לאחר שמיעת ראיות שכללו גם ביקור במקום והצעות לחלוקה שנערכו על ידי מודדים מטעם הצדדים, ניתן ביום 17.9.02 פסק דין (מפי כבוד השופטת ד' מויאל ז"ל), ולפיו הקרקע תחולק בעין בהתאם לעקרונות שהוצעו בתשריט ת/3 אשר נערך על ידי המודד מטעם המשיב.

בית המשפט הורה לצדדים לפנות במשותף לגופי התכנון ולקבל האישורים הנדרשים לאותה החלוקה. משלא הגיעו הצדדים לתוכנית מוסכמת שתוגש במשותף לגופי התיכנון, שבו לבית משפט השלום – איש תוכניתו בידו – וביקשו הכרעתו בין שתי תוכניות החלוקה.

בהסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט לבדיקת שתי התוכניות. ביום 18.10.06 ניתן פסק דינו המשלים של בית משפט השלום (כבוד השופטת ע' הוד). בפסק הדין שב בית המשפט ואימץ את מתווה פירוק השותפות שנקבע בפסק הדין הראשון (מיום 17.9.02), אימץ לעניין זה את תוכנית החלוקה הפרטנית כפי שהוצעה בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, והורה כי תוכנית חלוקה זו היא המחייבת את הצדדים ופירוק השיתוף במקרקעין ייעשה בהתאם לה.

המבקש שבפני ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, והשיג בערעורו הן על פסק הדין הראשון (17.9.02) והן על פסק הדין המשלים (18.10.06) של בית משפט השלום. בערעורו טען, כי המתווה שהוצע על ידו לפירוק השיתוף במקרקעין עדיף היה על המתווה שהציעו המשיבים (ואשר אומץ בפסק הדין הראשון) ועל המתווה של המומחה מטעם בית המשפט (אשר אומץ בפסק הדין המשלים).

לטענתו, הצעתו שלו לפיה ייעשה הפירוק על דרך חלוקת המקרקעין לשני חלקים עדיפה על המתווה שאומץ, ולפיו תחולק הקרקע המשותפת לארבעה חלקים, שניים לכל אחד מהצדדים. בית המשפט המחוזי בחן בפסק דינו את ההשגות אחת לאחת, ולא מצא פגם בדרך החלוקה עליה הורה בית משפט השלום. בית המשפט הוסיף ומצא, כי אילו נתקבל מתווה החלוקה שהציע המבקש, לא היתה חלוקת השיתוף משקפת כדבעי את חלקו היחסי של כל אחד מהשותפים במקרקעין. לאור כל זאת, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור.

המבקש אינו משלים עם תוצאה זו, ומבקש עתה רשות לערער בפני בית משפט זה על פסק הדין שבערעור.

עיינתי עיין היטב בבקשה זו, ונימוקיה כולם עניינם בהשגות כאלה ואחרות בדבר עדיפות מתווה החלוקה שהוצע על ידי המבקש (שתי חלקות) על פני המתווה שנפסק בבית משפט השלום (ארבע חלקות). השגותיו כולן – ללא יוצא מן הכלל – עניינן בהעלאה מחודשת ובשלישית של טיב המקרקעין המשותפים והדרך המתאימה יותר לחלוקתם בעין בין השותפים. הדברים כולם נבחנו בראשונה בבית משפט השלום (וגם זאת בשני שלבים כמפורט לעיל), ושבו ונבחנו בערכאת הערעור.

לא מצאתי מקום או טעם שיהיה בהם להצדיק העלאתם בגלגול שלישי במסגרת ערעור נוסף בבית משפט זה. המדובר בטענות המצויות כל כולן בד' אמות (תרתי משמע) של הסכסוך הפרטני שבין הצדדים. כידוע, לא תינתן רשות לערעור שני ולגלגול שלישי של ההליכים אלא במשורה רבה ורק באותם המקרים המעלים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה בירורה בגדרו של ערעור נוסף בבית המשפט העליון.

הבקשה שבפני אינה מעלה כל שאלה שכזו. לאור זאת, אני דוחה את הבקשה.

משלא נתבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.