רע"א 8213/19חברה קדישא פתח תקוה נ. שמואל א.לינצר ,עו"ד

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח ) מיום 3.11.2019 בהפ"ב 69921-10-18, אשר אישר פסק בוררות שניתן על ידי הרב מ' שפרן (להלן: הבורר ) בכפוף להשלמתו.

הרקע לבקשה

1.

המחלוקת שבין הצדדים התגלעה בקשר ליישום הסכם שכר הטרחה המגיע למשיב, עורך דין במקצועו, בעבור ייצוגה של המבקשת. ביום 11.8.1999 נכרת בין המבקשת למשיב הסכם שכר טרחה במסגרתו נקבע כי המשיב יהיה זכאי ל-12.5% בתוספת מע"מ מהערך הכספי שהמבקשת תרוויח מהקצאת מקרקעין בבית העלמין ירקון בקיזוז הוצאותיה. עוד נקבע בהסכם זה כי שווי המקרקעין שיוקצו ייקבע על ידי השמאי שאול רוזנברג (להלן: רוזנברג ), השמאי אורי ורון או "שמאי אחר שיוסכם על הצדדים". ואכן בשלהי שנת 2002 הוקצה למבקשת שטח של 100 דונם תוספת לבית העלמין (אשר מתוכם ויתרה על 10 דונם). משהתגלעה כאמור מחלוקת בין הצדדים באשר ליישומו של הסכם שכר הטרחה, פנו הצדדים לבוררות שהתנהלה בהתאם לדין הדתי, וזאת בהתאם להוראות ההסכם . מגוון סוגיות נדונו בהליך הבוררות ובכלל זה: עצם זכאות המשיב לשכר טרחה; היקף המקרקעין בגינו מגיע למשיב שכר טרחה; אופן הערכת שווי המקרקעין – כאשר המשיב תמך בחוות דעתו של השמאי רוזנברג מהשנים 2002 ו-2005 ואילו המבקשת טענה כי חוות הדעת מבוססת על הנחות יסוד לא נכונות ולכן היא שגויה; וזכאות המשיב להוצאות שאינן משרדיות.

2.

בהכרעת הבורר מיום 2.8.2015 (להלן: ההכרעה הראשונה ) נקבע כי המשיב זכאי לשכר טרחה בגין עבודתו; שכר הטרחה יחושב לפי 12.5% בתוספת מע"מ כדין משווי 60 דונם של המקרקעין שהוקצו למבקשת; ערך הקרקע יחושב לפי "ערך דונם קרקע בשנת 2002 באזור הירקון" (ולא לפי מקרקעין המיועדים לקבורה); שמאי מוסכם שימונה בהסכמת הצדדים יישום את הקרקע; משכר הטרחה שייקבע יש להפחית סך של 750,000 ש"ח ששולמו זה מכבר למשיב על ידי המבקשת; המשיב זכאי להחזר בגין הוצאות לא משרדיות. בהערת שוליים צוין על ידי הבורר כי "בכל אופן איני מחייב ריבית". בעקבות הפסק מונה שמאי מטעם כל אחד מהצדדים ושמאי מוסכם ומכריע, מר עודד האושנר (להלן: השמאי המכריע

או

האושנר ). ביום 28.11.2017 העביר האושנר את חוות דעתו השמאית לצדדים. במקביל ניהלו הצדדים התדיינות על אודות גובה החזר ההוצאות המגיע למשיב בגין נסיעות, שליחת מסמכים וכיו"ב. אין מחלוקת כי הצדדים לא חקרו את השמאי המכריע בעניין השמאות שהגיש.

3.

ביום 6.8.2018 ניתן על ידי הבורר פסק שכותרתו "פסק דין חלקי בעניין הוצאות ופס"ד על גודל השטח" (להלן: ההכרעה השנייה ). בפסק זה נקבע כי המשיב זכאי להחזר הוצאות בעבור שליחת אישורים ומסמכים ובעבור נסיעות בסך של 185,884 ש"ח. עוד נקבע בעניין ההוצאות כי ניתנת לצדדים האפשרות להגיש מסמכים נוספים שבהתאם להם יתוקן סכום ההוצאות. כמו כן הבורר חזר ואישר את הכרעתו לעניין השטח המזכה בשכר טרחה וקבע כי שכר טרחתו של התובע יחושב לפי 60 דונם.

ההליך בית המשפט המחוזי

4.

ביום 29.10.2018 הגיש המשיב בקשה במסגרתה עתר לביטול ההכרעה הראשונה וההכרעה השנייה (שתי הכרעות הבורר ייקראו ביחד להלן: פסק הבוררות ), וזאת בשני עניינים שונים. האחד, בקשר להסתמכותו של הבורר על חוות דעתו השמאית של האושנר, חרף חוות הדעת השמאית שהוגשה על ידי רוזנברג, השמאי שהוסכם על הצדדים בהסכם ביניהם . השני, בעניין הקביעה כי לא ישולמו לו הפרשי הצמדה וריבית ולחלופין פיצויי הלנה על סכום שכר הטרחה המגיע לו, כאשר נטען כי לא ניתנה לו הזדמנות לטעון בעניין זה. כמו כן הגיש המשיב בקשה ביום 8.7.2019 "לאישור חלקי" של יתר חלקי פסק הבוררות.

5.

מנגד, המבקשת טענה כי ההכרעה הראשונה ניתנה לפני מספר שנים ועל כן אין מקום להידרש לביטולה. כמו כן, היא התנגדה לתיקון פסק הבוררות בשני העניינים בהם ביקש המשיב לתקנו. לטענתה, הבורר לא חרג מסמכותו משהסתמך על חוות דעתו של רוזנברג, שעה שבהסכם שכר הטרחה הובהר כי ניתן למנות "שמאי אחר שיוסכם על הצדדים", וכך נעשה. המשיב מנוע מלטעון לביטול חוות דעתו השמאית של האושנר משטען באופן עקבי כי הסכסוך הוכרע וכי דרש לממש וליישם את הפסק. באשר להימנעות הבורר מלפסוק ריבית והצמדה נטען כי המשיב כלל לא תבע רכיב זה, ואף לא דרש מהבורר לאפשר לו להעלות טענות בעניין זה. בנוסף, הצדדים הסכימו כי הסכסוך ביניהם יוכרע לפי דין תורה, ובהתאם לכך ריבית והצמדה אסורים בהיותם "נשך".

6.

עוד טענה המבקשת בתחילה, בתגובתה לבקשת המשיב לביטול חלק מפסק הבוררות, כי פסק הבוררות הפך לחלוט ולא ניתן לעתור עוד לביטולו. עם זאת, בהמשך הדרך, לאחר שהגיש המשיב את הבקשה לאישור חלקי של פסק הבוררות, טענה כי לא ניתנה כל הכרעה מחייבת מצד הבורר לעניין שכר הטרחה וכי היה על הבורר לאפשר לה לחקור את האושנר על חוות דעתו.

7.

ביום 3.11.2019 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר מתח ביקורת חריפה על התנהלות המבקשת במהלך הליכי הבוררות ובעיקר במהלך ההליך שהתנהל לפניו. לגופו של עניין, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשת בכל הנוגע למועד הגשת בקשת הביטול. עוד דחה בית המשפט המחוזי את טענת המשיב כי הבורר נהג בחוסר סמכות בכך שמינה את האושנר כשמאי מכריע. זאת לאחר שנקבע כי על אף שהמשיב הביע התנגדותו למינויו של האושנר, במסגרת בקשות מפורטות ומנומקות, מהשתלשלות העניינים עולה כי בסופו של דבר הוא השלים עם מינויו. השלמה זו מקימה מניעות המונעת ממנו לשוב ולטעון בעניין זה. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הביטול בעניין אי תשלום הפרשי ריבית והצמדה על שכר הטרחה המגיע למשיב. בית המשפט קבע בהקשר זה כי קמות שתי עילות ביטול: הראשונה לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), שכן למשיב לא ניתנה הזדמנות להעלות טענותיו לפני הבורר; השנייה בהתאם לסעיף 24(5) לחוק שעה שהבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו לו, וזאת למרות שעילה זו לא נטענה במפורש על ידי המשיב. בית המשפט קבע כי אין מנוס מלהחזיר את פסק הבוררות לבורר לצורך השלמת סוגיית הריבית וההצמדה. זאת מאחר שהצדדים הסכימו שהבוררות תתנהל בהתאם לדין הדתי, שאם לא כן, היה מקום לתקן את פסק הבוררות על דרך הוספת ריבית והצמדה כחוק.

עוד נקבע כי יש לדחות את טענת המבקשת שלפיה הבוררות טרם הסתיימה, הן מפני שהיא מהווה שינוי חזית והן לגופה, בהיותה טענה שנזנחה ועבר זמנה. כמו כן נקבע כי הדיונים בבוררות הסתיימו ואין עוד מקום לקיום ישיבות בוררות נוספות לצורך חקירת השמאי האושנר. בסופו של דבר אפוא, פסק הבוררות אושר אך הוחזר כאמור להכרעת הבורר לצורך קביעה בעניין הריבית, ההצמדה ולחלופין לקביעת פיצויי ההלנה.

מכאן לבקשת רשות הערעור שלפנַי.

8.

בתמצית, המבקשת טוענת כי הבורר לא הוציא תחת ידו פסק בוררות סופי, ולא אימץ את חוות דעתו של האושנר בשום שלב. לפיכך, על פי טענתה, בית המשפט המחוזי פעל בחוסר סמכות בהוציאו מעין "פסק בוררות משלים" משאימץ את חוות דעתו של האושנר וקבע כי יש לגזור ממנה את שכר הטרחה שמגיע למשיב על אף שהבורר טרם הכריע בעניין וטרם נתן דעתו לסוגיות כספיות נוספות כגון הסכום שיש להפחית מערך המקרקעין בעבור הוצאות המבקשת בגין הקרקע. בית המשפט היה מנוע מליתן פסק בוררות סופי בסוגיה שטרם נבחנה והוכרעה על ידי הבורר. עוד טוענת המבקשת כי "השלמת" פסק הבוררות על ידי בית המשפט פגעה בזכויות הצדדים לחקור את השמאי המכריע, ומכאן שקמה לה עילה לביטול פסק הבוררות שאושר על ידי בית המשפט המחוזי.

9.

עוד נטען כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי לא ניתנה למשיב הזדמנות לטעון טענותיו בסוגיית הריבית וההצמדה והחזיר סוגיה זו להשלמת הבורר. זאת שעה שהמשיב עצמו לא טען שמדובר בסוגיה שהבורר לא הכריע בה, אלא הלין על הכרעת הבורר בעניין. כמו כן, המשיב לא הציג כל אסמכתא לגיבוי טענתו כי הוא ביקש לטעון טענות בעניין סוגיית הריבית וההצמדה והדבר נמנע ממנו. בנוסף, באי-כוח המבקשת עתרו לביטול קביעות פרסונאליות ביחס להתנהלותם, משמדובר לטענתם בקביעות חסרות בסיס שלא היה בהן כדי לקדם את בירור המחלוקת בין הצדדים.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים לה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתשובת המשיב. כידוע, בקשות רשות ערעור על פסקי דין שעניינם ביטול או אישור פסקי בוררות יינתנו במקרים חריגים בלבד, המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ראו לאחרונה: רע"א 3208/19 נרדמן נ' איצקוביץ (16.6.2019)) . הבקשה דנא אינה עומדת באמות מידה אלה.

11.

למעלה מן הצורך, אוסיף כי אין ממש בטענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי הוציא תחת ידו "פסק בוררות משלים", בכך ש"אימץ" את חוות דעתו של האושנר, ובכך חרג מסמכות. כך, המחלוקת שבעטיה פנו הצדדים לבוררות היתה סוגיית שומת הקרקע. משמונה על ידי הבורר שמאי מכריע והוגשה שומה כאמור, כל שעשה בית המשפט הוא לאמץ את פסק הבוררות בהתייחס לסוגיה זו. מכל מקום טענה זו לא מעלה כל סוגיה עקרונית אלא היא נטועה כל כולה בסכסוך שבין הצדדים ולכן ממילא אין מקומה להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור . מעבר לכך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, טענה זו של המבקשת סותרת טענות אחרות שהעלתה. כך, המבקשת טענה במספר מקומות שאין עוד מחלוקת בדבר שומת הקרקע (למשל, במסגרת סעיפים 22 ו-28 לכתב התשובה בהליך לפני הבורר) ומשכך היא מנועה מלעמוד בשלב זה על קיומה של מחלוקת כאמור. בהקשר זה גם אין מקום לטענת המבקשת כי בפסיקתא שהגיש המשיב לחתימה קבע אף הוא קביעות משלימות. הפסיקתא נסמכת על מה שנקבע בפסק הבוררות ואושר בבית המשפט.

12.

גם דין טענות המבקשת, באשר לאי-התקיימותן של עילות הביטול והשלמת פסק הבוררות בקשר לרכיב הריבית וההצמדה, להידחות. די אם נציין בעניין זה, כי בית המשפט התייחס במפורש לשאלה אם התייחסותו של הבורר לסוגיה, אשר באה לידי ביטוי במילים "בכל מקרה אינני מחייב בריבית" מהווה הכרעה, אם לאו, ומצא כי קיים ספק בדבר.

הבקשה נדחית אפוא, משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.