רע"א 822/99 עודד שכטר נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת המועד להגשת ערעור.

מתיק בית המשפט עולה כי המבקש ביקש רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, וביום 8.12.98 אכן ניתנה החלטה המרשה למבקש לערער על חלק מפסק הדין.

המבקש ביקש כבר בבקשת הרשות לערער כי בית המשפט ידון בבקשתו כבערעור עצמו, ואולם, ביום 24.1.99 ניתנה החלטה על פיה בקשת הרשות לערער לא נדונה כערעור, ולפיכך על המבקש להגיש כתב ערעור.

המועד להגשת כתב הערעור חלף, ומכאן הבקשה שבפני.

המשיבה השאירה את הארכת המועד לשיקול דעתי.

סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, קובע כי "בית המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו - 200".

החוק אמנם נותן בידי בית המשפט שיקול דעת לעניין הארכת המועד, אך שותק לעניין הטעמים המצדיקים הענות לבקשה כזו. זאת בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, הקובעות כי בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע בחיקוק מטעמים מיוחדים שיירשמו.

מחד, שיקול הדעת הנתון לבית המשפט כאשר מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי הוא רחב מאוד, יותר מאשר בהליך אזרחי, ומאידך, אין מקום להענות לבקשות הללו כדבר שבשיגרה. מהם, אם כן, גבולות שיקול הדעת?

עלינו לבחון מהם האינטרסים המוגנים העומדים זה מול זה - ולאזן בינהם;

מחד, עלינו לזכור כי מטרתו של ההליך הפלילי היא להגיע לחקר האמת, להרשיע את האשמים ולדאוג כי מי שאינם אשמים - יצאו זכאים בדין. מאידך, החוק מטיל עלינו כללים פרוצדורלים, אשר מטרתם לשים מסגרת והגבלות על צורת הניהול של המשפט הפלילי.

החוק מקנה למי שהורשע בדין זכות לערער על פסק הדין (או לבקש רשות ערעור נוסף, אם כבר התקיים הליך ערעור אחד). מטרת החוק הינה לאפשר תיקון טעות או עיוות דין שנעשה לנאשם במסגרת ההליך בערכאה הקודמת. האינטרס הוא להגן על זכויות הפרט - הנאשם.

מנגד עומד האנטרס של סופיות הדיון; חוק סדר הדין הפלילי מגביל את הנאשם בזמן, ומורה לו להגיש את כתב הערעור תוך ארבעים וחמישה ימים ממתן פסק הדין (או שלושים ימים ממתן הרשות לערער).

בהליך האזרחי נקבעו מועדים קצובים להגשת הערעור על מנת שיידע בעל הדין שכנגד, בוודאות, כי בחלוף המועד שנקבע להגשת הערעור - ומשלא הוגש ערעור - הוא לא יוטרד עוד באותו עניין. בהליך הפלילי - בעל הדין שכנגד הוא המדינה, ואמנם רצוי גם כאן לדעת כי ההליכים נסתיימו, וכי המדינה לא תוטרד עוד, אך שיקול זה - במשפט הפלילי - נופל בחשיבותו. האנטרס החשוב יותר הוא כי הציבור יידע שמי שהורשע אכן נותן את הדין ומרצה את עונשו מייד עם תום משפטו. חשוב כי בחברה תהיה בהירות משפטית לגבי אשמה או חפות של נאשמים.

קיים, כמובן, גם המקרה ההפוך; כאשר המדינה רוצה לערער על זיכויו של נאשם או על קולת העונש שנגזר עליו. גם כאן עומדים זה מול זה הרצון להוציא את הצדק אל האור ולתקן טעויות שנעשו במשפט, מחד, והרצון לסיים את הדיון ולשמור על יציבות המשפט, מאידך.

השאלה היא איזה מבין שני האנטרסים גובר?

נדמה לי, שלאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המושתת על ההכרה בהיותו של האדם בן חורין, והאוסר פגיעה בכבודו או הגבלת חירותו של אדם, עלינו לתת משקל רב, אף יותר משניתן בעבר, לזכויותיו של הפרט - הנאשם בדין.

לפיכך, במקרה שהערעור מוגש על ידי הנאשם, אני סבורה כי יש להטות את כף המאזניים לטובת האינטרס של עשיית צדק ובירור האמת ככל שניתן. במקרה כזה עלינו להעדיף את זכותו של הנאשם למצות את ההליכים העומדים לרשותו עד תום - על זכאותו של הציבור לוודאות משפטית.

וההיפך הוא הנכון; במקרה שהערעור מוגש על ידי המדינה - נרצה להגביל את יכולתה להאריך את ההליך הפלילי מעבר למינימום הדרוש, ונדרוש ממנה לעמוד בהגבלות הפרוצדורליות ובמועדים הקבועים בחוק להגשת הערעור, בזכרנו כי על הכף השנייה של המאזניים נמצא הנאשם, החרד לגורלו ומעוניין לדעת במהרה מה יהא בסופו.

אין כוונתי כי מעתה ואילך תהא ידו של הנאשם על העליונה וכל נימוק שלו להפרת סדרי הדין יתקבל, וכי במקרה של המדינה ידחו בקשותיה. אלא שכיום, יותר מבעבר, יש לתת משקל לזכויות היסוד המהותיות, במסגרת דיני הפרוצדורה.

הזכות הבסיסית לפנות לערכאות מקבלת גם היא משקל רב מבעבר, לאור חוקי היסוד, ויש להביא גם זכות זו בחשבון, וכפי שנאמר על ידי כבוד השופט אור: "בפרשנות הוראות שבדין יש להעדיף את הפרשנות אשר אין בה להגביל או להציב מכשול בפני מי שמבקש להביא את עניינו לביקורת שיפוטית" (ע"א 3115/93, ראובן יעקב נגד מנהל מס שבח מקרקעין חיפה , פ"ד נ(4) 549, 560). עם זאת, במקרה שבפני ניתנה למערער זכותו הבסיסית לפנות לערכאות, ומדובר בזכותו לערער, שהיא זכות חלשה יותר (ראה לעניין זה בספרו של ד"ר ש' לוין, "תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד", בעמוד 112 סעיף 125).

בעבר נקבעו מספר שיקולים שיש לקחת בחשבון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי (ב"ש 230/86, עצמון . בש"פ 1207/97, שקיראת נאסר חמידאן נגד מדינת ישראל , דינים עליון, כרך נב, 272), ובין השאר נקבע כי יש להתחשב בתקופה שחלפה מאז שחלף המועד הקבוע להגשת ערעור - ככל שחלף זמן רב יותר יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד - יש להתחשב בשאלה אם המערער היה מיוצג בידי עורך דין, וכן יש לקחת בחשבון את סיכויי הערעור.

שיקולים אלה הם שינחו אותנו גם כיום, אולם ייתכן כי המשקל שיינתן להם יהיה שונה מזה שניתן להם בעבר, וזאת לאור חוק היסוד וההכרה המפורשת בזכויות היסוד כאמור לעיל.

דברי הנשיא ברק מתוך דנ"פ 2316/95, גנימאת נגד מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 589, בעמוד 653:

"עם חקיקתם של חוקי היסוד בדבר זכויות האדם חל שינוי מהותי בשדה המשפט בישראל. כל צמח משפטי שבו מושפע משינוי זה. ... אין כל אפשרות להבחין בין דין ישן לדין חדש באשר להשפעות הפרשניות של חוק היסוד. אכן, כל שיקול דעת מינהלי המוענק על פי הדין הישן, יש להפעילו ברוח חוקי היסוד; כל שיקול דעת שיפוטי המוענק על פי הדין הישן, יש להפעילו ברוח חוקי היסוד; ובכלל, כל נורמה חקוקה צריכה להתפרש בהשראתו של חוק היסוד."

"מהי האנטומיה של השפעת חוקי היסוד על פירוש הדין הישן? ודאי שחוקי היסוד אינם משנים את לשונו של החוק הישן... השינוי האפשרי הוא אך בהבנתנו אותו... המקום הגיאומטרי לשינוי בהבנת הדין הישן הוא בתכלית האובייקטבית של דבר החקיקה. ... בגדרה של תכלית אובייקטבית זו נדרש לא פעם לאזן בין ערכי יסוד המתנגשים... וכאן פועל חוק היסוד את פעולתו הפרשנית. מכוחו עשוי להינתן משקל שונה ממה שניתן בעבר לערכים ולאינטרסים הקבועים בו. כתוצאה מכך עשוייה להשתנות נקודת האיזון בין אינטרסים וערכים הקובעים את תכליתו האובייקטיבית של החוק...

גישה עקרונית זו תופסת במלוא העוצמה לעניין הדין הפלילי. ... נדרש בגדריו לא פעם איזון עדין בין אינטרס הפרט לאינטרס הכלל; בין זכות הקורבן לבין זכות כנאשם. איזון זה נעשה על פי המשקל היחסי של הערכים והאינטרסים השונים. על משקל זה משפיע חוק היסוד. הוא מגביר את משקלו של הערך בדבר זכות הפרט, בין שזהו הקורבן ובין שזהו הנאשם.".

וממשיך בעמוד 655:

"... לעתים ניתן לערכים המתנגשים בעבר משקל יחסי השונה מזה המתבקש עתה... במצבים אלה מתקשה השופט-הפרשן לעיין מחדש בפרשנות שניתנה בעבר ולבחון עצמו מחדש. ... בחינה מחודשת זו צריכה להיעשות מזווית הראייה החדשה, פרי ההפנמה של חוקי היסוד, וההכרה בשינוי העמוק שהם הביאו למשפט ולחברה בישראל."

ומן הכלל - לענייננו

במקרה שבפני ניתנה למבקש רשות לערער ביום 8.12.98, דהיינו, היה עליו להגיש את כתב הערעור ביום 8.1.99, ואילו רק ביום 3.2.99 הוגשה הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור. התקופה שחלפה מאז המועד להגשת הערעור אינה ארוכה; מדובר במספר שבועות. המבקש אמנם מיוצג על ידי עורך דין, אך כפי הנראה חל שיבוש בהבנת ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט, ועורך הדין - שאמור להיות מצוי בסדרי הדין - סבר שאין צורך כי יגיש כתב ערעור נוסף.

כפי שציינתי לעיל, איני סבורה כי ראוי לאפשר לטעות טכנית גרידא לחרוץ את גורלו של נאשם, על אחת כמה וכמה בנסיבות כמו אלה שלנו, שאין בהן התנהגות בלתי סבירה באופן קיצוני.

בעודי שוקלת את האינטרס של המבקש, שאיחר בשבועות מספר את המועד הקבוע בסדרי הדין, אל מול האינטרס הציבורי - אני מוצאת כי יש להתיר למבקש להגיש את ערעורו.

הבקשה מתקבלת. המבקש יגיש את כתב הערעור תוך שלושים ימים מקבלת החלטה זו.