רע"א 8224/08 מנחם דרורי נ. פלוני

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד הנשיאה ה' גרסטל), המורות כי תיק הטיפולים של המנוח אצל הפסיכולוגית שטיפלה בו, לא יומצא לעיון המבקשים.

2.

ביום 11.9.07 חצה המנוח את הכביש ונפצע באופן אנוש מפגיעת רכב הנהוג בידי המבקש 1. יומיים לאחר מכן נפטר המנוח. לאור האמור, הגישו המשיבים (יורשיו של המנוח ותלוייו) כנגד המבקשים (הנהג הפוגע ומבטחת רכבו) תביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

3.

המבקשים העלו בכתב הגנתם את הטענה כי מדובר היה ב"תאונה במתכוון", ולפיכך ביקשו, בישיבת קדם המשפט הראשונה שנתקיימה בתיק, כי יינתן צו לקבלת מידע על טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי של המנוח. בא כוח המשיבים נתן את הסכמתו לכך, ומשכך ניתן צו המורה לפסיכולוגית שטיפלה במנוח להמציא את תיק הטיפולים של המנוח (להלן: תיק הטיפול הפסיכולוגי ) לבא כוח המשיבים. כן נקבע כי במידה שימצא כי אין מקום להעביר את תיק הטיפול הפסיכולוגי לצד שכנגד, הוא יועבר במעטפה חתומה לעיון בית המשפט.

לאחר ישיבת קדם המשפט האמורה הגישו המשיבים בקשה לבית משפט קמא, בה הם ביקשו לחזור בהם מהסכמתם האמורה. המשיבים הבהירו כי שני טעמים עומדים בבסיס חזרתם מן ההסכמה: ראשית, כך הובהר, הפסיכולוגית פנתה לבא כוחם במכתב בו ציינה במפורש כי המנוח "לא היה אובדני בשום צורה ואופן באף שלב בטיפול ואין כל קשר בין תכני הטיפול למותו הטרגי". שנית, עם סיום חקירת המשטרה התאפשר לשני הצדדים לעיין בתיק המשטרה, או אז התברר למשיבים, לטענתם, כי אין בו כל יסוד לטענת המבקשים כי מדובר בחשד למעשה התאבדות. המבקשים, מצידם, ביקשו לעמוד על קיומה של החלטת בית המשפט קמא להמציא את תיק הטיפול הפסיכולוגי.

4.

ביום 21.5.08 ניתנה החלטת בית המשפט קמא במסגרתה נתקבלה עמדת המשיבים ונקבע כי יש מקום לבטל את ההסכמה שניתנה. המבקשים הגישו תגובה נוספת מטעמם, בעקבותיה נתקיים דיון בפני בית משפט קמא. בסופו של הדיון נתן בית המשפט החלטה, בה הורה לפסיכולוגית להמציא לו במעטפה סגורה את החומר הרלבנטי למנוח. תיק הטיפול הפסיכולוגי אכן הומצא לבית המשפט, וזה קבע בהחלטתו מיום 4.8.08 כדלקמן: "עיינתי במסמכים שהומצאו ללשכתי במעטפה סגורה על ידי הפסיכולוגית ולא מצאתי כל ביסוס לחשדות שהועלו על ידי בא כוח הנתבעים...". המבקשים פנו לבית המשפט פעם נוספת, בבקשה להבהרת החלטתו. ביום 7.8.08 ניתנה החלטת הבהרה, בה נקבע כי: "אין כל הצדקה לעיון הנתבעים במסמכים. יש בכך חדירה לא מוצדקת לפרטיות המנוח ואשתו". על שתי ההחלטות האחרונות מבוקשת רשות הערעור.

5.

טענתם העיקרית של המבקשים היא כי העיון בתיק הטיפול הפסיכולוגי דרוש לא רק לצורך הכרעה בשאלת החבות, לאמור לצורך בחינת השאלה אם למנוח היו כוונות אובדניות עובר לתאונה, אלא גם לצורך שאלת גובה הנזק . מצבו הנפשי של המנוח, כך נטען, רלבנטי הן לתפקודו במסגרת העבודה והן לתפקודו במסגרת הבית, לצורך פסיקת הפיצוי בגין ראשי הנזק של אובדן התמיכה, אובדן השתכרות בשנים האבודות וכן אובדן שירותי אב ובעל. המבקשים מציינים כי אלמנת המנוח מסרה בהודעתה למשטרה, כי המנוח נפגש עם הפסיכולוגית מספר פגישות לצורך הכוונה עסקית ואישית. לשיטתם, אם היו למנוח התלבטויות בכל הקשור להמשך עתידו התעסוקתי, או אם שאף הוא לעשות הסבה מקצועית או לפרוש מעבודתו – המדובר במידע רלבנטי לתביעה שבנדון. בנוסף, עותרים המבקשים כי תיק הטיפול הפסיכולוגי יועבר לעיונו של בית משפט זה.

6.

ביום 19.10.08 נתבקשה תגובת המשיבים לבקשת רשות הערעור, וביום 5.11.08 הוגשה תשובתם. המשיבים מתנגדים למתן רשות ערעור. בתגובתם הם מבקשים להדגיש כי תיק הטיפול הפסיכולוגי של המנוח נופל בגדר החיסיון הסטטוטורי החל על מסמכים שנערכו על ידי פסיכולוג במהלך טיפול. המידע הכלול בתיק זה, כך מודגש, נשאר צפון בו, שכן אלמנת המנוח קיבלה את בקשת הפסיכולוגית לכבד את פרטיותו של בעלה גם לאחר מותו. מאחר שבית המשפט קמא עיין בתיק הטיפול הפסיכולוגי וחיווה דעתו כי עיון בו יהא בבחינת "חדירה לא מוצדקת לפרטיות המנוח ואשתו", טוענים המשיבים כי אין לאפשר פגיעה בחיסיון המקצועי שהעניק המחוקק לטיפול הפסיכולוגי. לחברה, כך נטען, יש עניין בהגנה על סודיות הקשר המקצועי בין מטופל לפסיכולוג, כדי שפרט בחברה הנמצא במצוקה נפשית יוכל לפנות לטיפול מקצועי ללא חשש שדבריו יחשפו.

7.

בקשת רשות הערעור הועברה לטיפולי עתה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל. דומה כי גם המשיבים אינם חולקים כי

מוצדק היה לאפשר לבית המשפט קמא לעיין בתיק הטיפול הפסיכולוגי, על מנת לקבוע אם יש ביסוס לחשדות שהועלו בדבר "תאונה במתכוון". בחינת החלטות בית המשפט נשוא בקשת רשות ערעור זו מעלה כי רלבנטיות החומר בתיק הטיפול הפסיכולוגי נבחנה על רקע חשדות אלה. ואולם, לא מצאתי בהחלטות בית המשפט קמא התייחסות לשאלה אם יש בחומר החסוי כדי להשפיע על טענות ההגנה של המבקשים בכל הקשור לגובה הנזק. לאור האמור, סבורני כי מוטב היה שבית המשפט קמא, אשר כבר עיין בתיק הטיפול הפסיכולוגי, ישוב ויעיין בו, תוך שיתן דעתו לשאלה אם יש בחומר זה רלבנטיות לראשי הנזק הנתבעים, ואף אם כך הדבר – ישקול בית המשפט את הצורך לאזן בין הרלבנטיות של החומר לבין זכותו של המנוח לפרטיות.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.