רע"א 8231/09 איילון חברה לביטוח בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי

1.

לפני בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' לבהר שרון). במסגרתה נדחתה בקשת איילון חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לנפגעי רכב בע"מ (שתיהן ביחד: המבקשות ) להורות על הפיכת המוסד לביטוח לאומי ממשיב פורמאלי למשיב רגיל בע"א 1600/08.

המשיבה 2 (להלן: הנפגעת ) הגישה לבית משפט השלום בהרצליה תביעה נגד המבקשות, בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים. המוסד לביטוח לאומי ביקש להצטרף לתביעה כתובע נוסף ובית משפט השלום (כבוד השופט מ' שנהב) נעתר לבקשתו.

2.

ביום 10.3.08 ניתן פסק דין בתביעה, במסגרתו נפסקו לתובעת פיצויים וכן נקבע כי מסכום הפיצוי יופחתו מלוא גמלאות הנכות הכללית ששולמו וישולמו לה על ידי המוסד לביטוח לאומי, בהיותן קשורות לתאונה. במקביל נפסק כי יש לקבל את תביעת המוסד לביטוח לאומי במלואה, על מלוא שיעור הגמלאות ששילם וישלם לנפגעת, בהיותן קשורות במלואן לתאונה, תוך הפחתה של שיעור מסוים הנובע מההסכם הקיים בין המוסד לביטוח לאומי לבין המבקשות.

3.

המבקשות ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בערעורן השיגו המבקשות על נושאים הנוגעים לפיצויים שנפסקו לנפגעת, אך לא השיגו על שום קביעה שהתייחסה לגמלאות המוסד לביטוח לאומי. אשר על כן, צורף המוסד לביטוח לאומי לערעור המבקשות כמשיב פורמאלי.

הנפגעת הגישה אף היא ערעור מטעמה על גובה הפיצוי שנפסק לה (ע"א 1600/08, להלן: ערעור הנפגעת ). הנפגעת העלתה בערעורה, בין השאר, טענות הנוגעות לתגמולי המוסד לביטוח לאומי. כך למשל טענה היא כי לא היה מקום לנכות את מלוא תגמולי המוסד לביטוח לאומי, שכן חלק מהנכות שנקבעה לה על ידי המוסד לביטוח לאומי אינה נובעת מהתאונה, ועל כן יש לנכות את החלק היחסי בלבד. הנפגעת צירפה את המוסד לביטוח לאומי כמשיב פורמאלי לערעורה.

4.

תשעה חודשים לאחר הגשת הערעורים, הגישו המבקשות ערעור שכנגד (במסגרת ערעור הנפגעת) המופנה כנגד המוסד לביטוח לאומי. המבקשות טענו בערעור שכנגד כי אם וכאשר תתקבלנה טענות הנפגעת בערעורה, יש לשנות את סכומי השיפוי אותם זכאי המוסד לביטוח לאומי לקבל מהן. המוסד לביטוח לאומי הגיש לבית המשפט בקשה לסילוקו על הסף של הערעור שכנגד מטעמים שונים, ואילו המבקשות מצידן ביקשו לדחות את הבקשה לסילוק על הסף. במסגרת תגובתן זו ביקשו המבקשות גם כי המוסד לביטוח לאומי יוגדר כמשיב רגיל ולא כמשיב פורמאלי במסגרת ערעור הנפגעת. עוד טענו המבקשות לעניין זה כי הגישו את הערעור שכנגד "למען הזהירות" ובשל מחדלה של הנפגעת, שצירפה את המוסד לביטוח לאומי כמשיב עיקרי, ולא פורמאלי, לערעורה.

5.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המוסד לביטוח לאומי והורה על מחיקת הערעור שכנגד שהוגש על ידי המבקשות. בית המשפט ציין בהחלטתו כי על פי תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) יש להגיש ערעור שכנגד תוך שלושים ימים מהיום בו הומצא כתב הערעור. בנוסף, עמד בית המשפט על כך שלא ניתן להגיש ערעור שכנגד כלפי בעל דין שלא הגיש ערעור. לאור האמור, קבע בית המשפט כי המבקשות סטו מסדרי הדין הן בכך שהגישו את הערעור שכנגד נגד בעל דין שאינו צד לערעור הראשי, והן בכך שהגישו את הערעור שכנגד באיחור ניכר של תשעה חודשים לאחר הגשת הערעור העיקרי. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין מקום להאריך למבקשות את המועד להגשת ערעור שכנגד, שכן היה על המבקשות להגיש את הערעור שכנגד או את הבקשה להארכת המועד להגשתו, בסמוך להגשת ערעור הנפגעת ולא לאחר תשעה חודשים. באופן דומה נקבע כי אין מקום לקבל את בקשת המבקשות לתיקון כתב הערעור כך שהמוסד לביטוח לאומי יוגדר כמשיב עיקרי ולא כמשיב פורמאלי, וזאת לאחר שחלפו תשעה חודשים מהגשת ערעור הנפגעת. המבקשות, כך נקבע, ידעו את מצב הדברים כבר עם הגשת ערעור הנפגעת, והיה עליהן לפנות בבקשה האמורה בסמוך להגשת ערעור הנפגעת ולא לאחר זמן כה רב.

6.

המבקשות אינן משלימות עם החלטת בית המשפט המחוזי ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. המבקשות מדגישות כי בקשת רשות הערעור מכוונת רק כנגד החלטת בית המשפט קמא לדחות את בקשתן להפוך את המוסד לביטוח לאומי למשיב רגיל במסגרת ערעור הנפגעת , וכי אין הן משיגות ביחס לחלקי ההחלטה.

המבקשות טוענות כי החלטת בית המשפט קמא עשויה להסב להן נזק חמור . המבקשות מדגישות כי ההסכם בינן לבין המוסד לביטוח לאומי קובע את שיעור הסכומים להם יהא זכאי המוסד לביטוח לאומי מהן, אך לא את עצם זכאותו. הן טוענות כי מאחר שהמוסד לביטוח לאומי יונק את זכותו כלפיהן מזכותה של הנפגעת ובא בנעליה כמי שהיטיב את נזקה, הרי שאם בית המשפט שלערעור יקבל את טענות הנפגעת ויפחית את שיעור הניכוי, כי אז תגרור הפחתה כזו גם הפחתה מקבילה בשיעור זכאותו של המוסד לביטוח לאומי כלפי המבקשות. המבקשות סבורות כי הנפגעת היתה חייבת לצרף את המוסד לביטוח לאומי כמשיב עיקרי ולא כמשיב פורמאלי. כל תוצאה אחרת, כך טוענות המבקשות, תעמיד אותן בפני שוקת שבורה, שכן אם תתקבלנה טענות הנפגעת ויהיה מקום להקטין את שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי שהופחתו מהפיצוי שנפסק לה, וכפועל יוצא להגדיל את הפיצוי שישולם לה, הרי שיוותרו על כנם הסכומים בהם הן חויבו כלפי המוסד לביטוח לאומי. עוד טוענות המבקשות כי לא היה מבחינתן טעם להגיש ערעור כנגד המוסד לביטוח לאומי, מטעמים של "שמא ואולי", שמא תעלה הנפגעת בערעורה טענות המתייחסות לגובה הניכוי. לבסוף סבורות המבקשות כי בנסיבות המקרה דנן יש להפעיל את הסמכות המוקנית לבית המשפט לפי תקנה 462 לתקנות ולאפשר את התיקון המבוקש.

8.

המוסד לביטוח לאומי מצידו טוען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, שכן היא אינה מביאה טעם להתערבות בהחלטת בית משפט קמא בכלל, ובפרט אינה מציינת צידוק להשתהות הממושכת בהגשת הבקשה להפיכתו ממשיב פורמאלי למשיב רגיל בערעור הנפגעת.

המוסד לביטוח לאומי מציין כי בית משפט השלום דחה את טענות המבקשות וקיבל את מלוא תביעתו, ואולם המבקשות בחרו שלא לערער הקביעות בערעור שהגישו, ציינו במפורש כי אין להן כל טענה נגד המוסד לביטוח לאומי ואף שילמו לו את מלוא תביעתו. המוסד לביטוח לאומי סבור כי מרגע שקיבלו המבקשות לידיהן את ערעורה של הנפגעת ונודע להן על טענותיה, הנוגעות ומשפיעות על היקף ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי מהפיצוי שניתן לה מאת המבקשות, שומה היה על המבקשות להגיש ערעור כנגד המשיב. לחלופין, יכלו המבקשות לפנות לבית המשפט קמא במסגרת המועדים הקבועים בתקנות לשם הגשת ערעור, ולבקש רשות לתקן את כתב הערעור שהגישו על דרך של הוספת טענות המתייחסות לניכויי המוסד לביטוח לאומי. משלא עשו כן המבקשות ושילמו למוסד לביטוח לאומי את מלוא התביעה, כך נטען, אין להיעתר לבקשתן ולגרום אגב כך לפגיעה חמורה בעקרון סופיות הדיון ובעקרון ההסתמכות והוודאות. המוסד לביטוח לאומי מדגיש כי בקשת המבקשות להפוך אותו למשיב רגיל, "הוגנבה" לתגובתן של המבקשות לבקשתו לסילוק על הסף, וזאת רק בחלוף אחד עשר חודשים מיום שקיבלו המבקשות את ערעור הנפגעת. אשר לטענת המבקשות לפיה שומה היה על הנפגעת להגדיר את המוסד לביטוח לאומי כמשיב רגיל ולא פורמאלי – המוסד לביטוח לאומי טוען כי זכותה של הנפגעת לבחור את הגורם כנגדו היא מבקשת להגיש את הערעור ואין ליתן למבקשות רשות להתערב בעניין זה. הנפגעת בחרה במודע שלא להגיש ערעור נגד המוסד לביטוח לאומי, ולא ניתן לחייבה לעשות כן. עוד טוען המוסד לביטוח לאומי כי תביעתו במקרה דנן נסמכת על הסכם שנחתם בין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח, ומשכך מדובר בתביעה חוזית בעלת אופי עצמאי.

9.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. כאמור, תחמו המבקשות את השגותיהן לכך שבקשתן להפוך את המוסד לביטוח לאומי ממשיב רגיל למשיב פורמאלי בערעור הנפגעת נדחתה. לא מצאתי פגם בהחלטת בית המשפט קמא בעניין זה. סבורני כי המבקשות אינן יכולות לרפא את התנהלותן הפגומה, על ידי חיובה של הנפגעת לתקן את ערעורה ולהפוך בו את המוסד לביטוח לאומי למשיב רגיל. ערעורה של הנפגעת מכוון כנגד המבקשות בלבד. הנפגעת יצאה ידי חובת תקנה 424 לתקנות, וצירפה את המוסד לביטוח לאומי כמשיב פורמאלי. אולם משבחרה היא שלא להגיש ערעור נגד המוסד לביטוח לאומי – לא ניתן לחייבה לעשות כן. אין להתעלם מכך שהפיכתו של צד למשיב רגיל בערעור היא בעלת נפקות ממשית: המערער חייב לערוב להוצאות המשיב, המערער חשוף להגשת ערעור שכנגד מטעם המשיב וכן עשוי להיות מחויב בהוצאות משפט לטובת המשיב אם ידחה ערעורו. אכן, המבקשות עשויות להיפגע מן המצב שנוצר: אם יתקבלו טענותיה של הנפגעת ובית המשפט שלערעור יגדיל את הפיצוי שנפסק לה תוך הקטנת שיעור הניכוי מתגמולי המוסד לביטוח לאומי, יאלצו המבקשות לשאת בפיצוי המוגדל לנפגעת, ואף הסכום אותו חויבו על ידי בית משפט שלום לשלם למוסד לביטוח לאומי יוותר על כנו, בהעדר השגה כנגדו. ואולם, אין למבקשות להלין אלא על עצמן. מצב הדברים המתואר נודע למבקשות ביום בו הגישה הנפגעת את ערעורה. במועד זה היו הן רשאיות וצריכות לנקוט בכל האמצעים הדיוניים העומדים לרשותן, על מנת להביא את בפני ערכאת הערעור גם את סוגיית חיובם כלפי המוסד לביטוח לאומי. משהתמהמהו המבקשות במשך תשעה חודשים, לא מצאתי כל עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להיעתר לבקשותיהם.

אשר על כן הבקשה נדחית. המבקשות ישאו בהוצאות המוסד לביטוח לאומי בסך 10,000 ש"ח.