רע"א 8238/15 ישראל בן חיון נ. רות מוקתדר

1.מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"א 55314-12-14, סגן הנשיא א' ש' שילה והשופטים מ' נד"ב וד"ר ש' בורנשטיין ), אשר קיבל ערעור שהגישה משיבה 1 על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (ת"א 50713-06-11, השופטת ש' קמיר וייס ) והטיל על המבקש ומשיב 2 (להלן: שוכר המשנה ), ביחד ולחוד, חובה לפנות את הנכס מושא ענייננו בתוך 21 ימים ממועד מתן פסק הדין.

2.המבקש ומשיבה 1, בעליו של מבנה מסחרי באזור (להלן: הנכס ), חתמו בחודש ינואר 2003 על הסכם שכירות, במסגרתו שכר המבקש את הנכס לתקופה בת 5 שנים – בצירוף אופציה להארכת השכירות ב-5 שנים נוספות, עד לשנת 2013. בחודש מרץ 2003 השכיר המבקש חלק מן הנכס לשוכר המשנה לתקופה בת 5 שנים, והעניק לו אופציה להארכת השכירות בשתי תקופות נוספות, בנות 5 שנים כל אחת – עד לשנת 2018.

3.המבקש ושוכר המשנה יידעו את משיבה 1 אודות ההסכם שנחתם ביניהם, וזו אף חתמה – בפני עו"ד, אשר הצהיר כי הבהיר לה את מהות חתימתה – על הנוסח הבא (להלן: הסכמה לשכירות המשנה ):

"אנו הח"מ, הבעלים הרשומים של המושכר... מאשרים ומסכימים כי המשכיר (בן חיון ישראל), כהגדרתו בהסכם זה, רשאי ומוסמך להשכיר את המושכר לשוכר, עפ"י תנאי הסכם זה".

ביום 2.2.2010, ניתן בבית משפט השלום בפתח תקווה (ת"א 3990/08, השופטת ש' קמיר-וויס ) תוקף של פסק דין להסכמה אליה הגיעו המבקש ומשיבה 1, בעקבות תביעת פינוי שהגישה האחרונה. בין היתר, נקבע כי האחרון יוכל לשהות בנכס עד ליום 1.2.2013, וכי עם תום תקופת השכירות יפנה אותו "מכל חפץ, כאשר [הנתבע] יהא רשאי לפנות חפצים שאינם מחוברים חיבור של קבע למקרקעין" (להלן: הסכם הפשרה ). ברם, בחודש יוני 2011 שבה משיבה 1 והגישה תביעת פינוי כנגד המבקש, בטענה כי הפר באופן יסודי את ההסכמים עמה, ועל כן עליו לסלק את ידי שוכר המשנה מן הנכס ולהשיב לה את החזקה בו. בית משפט השלום דחה, כאמור, את התביעה, וקבע כי הסכם הפשרה מטיל על המבקש לפנות את הנכס "מכל חפץ" – להבדיל מפינויו מ"אדם". זאת ועוד, נוכח הסכמת משיבה 1 לשכירות המשנה, שוכר המשנה רשאי לשהות בנכס גם לאחר תום תקופת הסכם השכירות הראשית, כך שאין להטיל על המבקש חובה לפנותו בשלב זה.

ערעור שהגישה משיבה 1 לבית המשפט המחוזי התקבל. נקבע כי יש לפרש את נוסח הסכם הפשרה על רקע הקשרו, באופן שאינו גורע מחובת המבקש – מכוח הסכם השכירות הראשית – לפנות ממנו גם בני אדם. על פי השקפה זו, הביטוי "מכל חפץ" אינו מבקש לצמצם את היקף חובת הפינוי, אלא להבהיר שהמבקש אינו רשאי ליטול חפצים המחוברים לקרקע חיבור של קבע. במקביל, מצא בית המשפט כי הסכמת משיבה 1 לשכירות המשנה לא יצרה מערכת חוזית ישירה בינה לבין שוכר המשנה – הן משום שלא הוכח שהמשמעויות של צעד זה הובהרו למשיבה 1 כדבעי, והן על רקע החסרים המשמעותיים הקיימים בהסכם שכירות המשנה, אשר מטילים ספק בגמירת דעתה. אשר על כן, משחלפה תקופת השכירות הראשית, על המבקש להשיב את הנכס לידי משיבה 1 כשהוא פנוי לחלוטין. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו, בה סומך המבקש את ידיו על עמדת בית משפט השלום באשר לפרשנות ההסכמים שנערכו בין הצדדים.

3.דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה. מהחומר עולה כי נוסח ההסכמה לשכירות המשנה אינו מצביע על כוונה ליצירת מערכת חוזית ישירה בין משיבה 1 ושוכר המשנה. נאמר בצורה ברורה כי בעלי הנכס – קרי, משיבה 1 – "מאשרים ומסכימים כי המשכיר (בן חיון ישראל), כהגדרתו בהסכם זה, רשאי ומוסמך להשכיר את המושכר, לשוכר, עפ"י תנאי הסכם זה". כלומר, משיבה 1 העניקה את אישורה למערכת חוזית המתקיימת בין המשכיר (הוא המבקש) לבין שוכר המשנה. אין בלשון ההסכמה התייחסות לאפשרות של חוזה חדש שמשיבה 1 ושוכר המשנה הם הצדדים הבלעדיים לו. משכך, עם סיום תקופת השכירות הראשית – והמבקש אינו חולק על כך ששכירות זו אכן הסתיימה – באה אל קיצה גם שכירות המשנה שנוצרה מכוחו.

יתר על כן, גם אם אניח שהלשון "סובלת" את פרשנות המבקש, אין בכך כדי לשנות את התוצאה. אכן, חתימה על מסמך שוללת מן החותם את האפשרות להתנער מן האמור בו – אך אין בה כדי להכריע במחלוקות פרשניות בדבר תוכנו. משיבה 1 אינה מתכחשת להסכמתה להסכם שכירות המשנה, כי אם לפרשנות שמציע המבקש לאותה הסכמה, תוך חריגה מרוחה ולשונה. בנסיבות אלה, נטל הוכחת הטענה כי הצדדים ביקשו ליצור מערכת חוזית ישירה בדרך ש"אינה דבר מקובל בחיי המעשה", כלשון בית המשפט המחוזי, מוטל על המבקש. ברם, מן הטעמים עליהם עמד בית המשפט המחוזי, סבורני כי נטל זה לא הורם.

בהעדר התקשרות ישירה המתירה לשוכר המשנה להוסיף ולשהות בנכס, עולה כי עם תום תקופת השכירות הראשית היה על המבקש לפנותו – ולהשיב את הנכס למשיבה 1 כשהוא פנוי.

על כך אוסיף כי מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, אשר אינה מעוררת סוגיות החורגות מעניינם של הצדדים – שכן עניינה בפרשנות הסכמים ספציפיים שנחתמו בין הצדדים – על כל המשתמע מכך.

5.סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.