רע"א 8268/09 בני פאוזי שמשמום בע"מ נ. טראנס גז גזים תעשייתיים ורפואיים בע

1.

בפניי בקשה ליתן רשות ערעור ולצידה בקשה למתן צו מניעה כנגד מימוש הערבות הבנקאית שניתנה על ידי המשיבה עד להכרעה בערעורה שנדחה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' וסקרוג, י' כהן , ר' שפירא), על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א' דגן), אשר חייב את המבקשת לשלם את יתרת חובה לפי ההסכם עם המשיבה.

2.

מפסיקת הערכאות דלמטה עולות העובדות הבאות: המבקשת התקשרה עם המשיבה בהסכם הפצה ושיווק, במסגרתו הזמינה המבקשת סחורה מהמשיבה. המבקשת שילמה חלק מן הסכום שנקבע והיה עליה לשלם את יתרתו במועד שחרור הסחורה מן הנמל. לאחר ששוחררה הסחורה כאמור, המבקשת לא העבירה את יתרת החוב בגין הסחורה והודיעה שאינה מתכוונת לעשות כן. בעקבות התפתחות זאת, הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט השלום בחיפה בסדר דין מקוצר, שתכליתה קבלת יתרת חובה של המבקשת על פי החוזה.

3.

המבקשת הגישה בקשה למתן רשות להתגונן, במסגרתה טענה כי יש למחוק את כותרת ההליך ולהעבירו לסדר דין רגיל, לחילופין טענה שיש ליתן רשות להתגונן כנגד התביעה שהוגשה כנגדה. בבקשת הרשות להתגונן טענה המבקשת טענות שונות ביחס להפרות שבוצעו על ידי המשיבה כשפעלה בניגוד לחוזה ביניהם. כמו כן, טענה שאין התאמה בין הזמנת המבקשת לבין הסחורה נשואת הליך זה.

4.

כב' הרשמת ש' פומרנץ החליטה לדחות את הבקשה וקבעה כי לאור חקירת המצהיר, הוא מנהלה של המבקשת, עולה שסירובה של המבקשת לשלם נובע מחוסר כדאיות כלכלית ולכן אין למבקשת הגנה. כמו כן, דחתה הרשות את טענותיה של המבקשת, לרבות הטענה בדבר חוסר ההתאמה. בהסתמך על החלטת כבוד הרשמת ניתן פסק דין ונחתמה פסיקתה, המחייבת את המבקשת לשלם את יתרת חובה בהתאם לחוזה. בעקבות פסיקת בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור הואיל וקביעותיה של כבוד הרשמת היו מבוססות כדבעי, וחיזק את מסקנתה כי הטעם היחיד להפרת ההסכם הוא חוסר הכדאיות הכלכלית שבביצוע העסקה מצידה של המבקשת.

5.

כעת פונה המבקשת בבקשה למתן רשות ערעור שעיקרה השגה על

תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) המסדירות את סוגיית סדר הדין המקוצר ובפרט תקנה 210, שעניינה מתן רשות להתגונן המותנית במתן ערובה וכדומה. לטענת המבקשת יש לפרש תקנה זו כך שבית המשפט יאפשר רשות להתגונן בסדר דין מקוצר לאדם שיכול להמציא ערבות כנגד מלוא ההוצאות ושכר הטרחה שעלולים להיפסק כנגדו, גם כאשר טיעוניו קלושים. לשיטתה, עמדה זו מתחיבת לאור זכויות היסוד ובפרט זכות הגישה לערכאות שיפוטיות. בנוסף, טוענת המבקשת כי פרשנות זו מתחייבת מהזיקה בין תקנה 210 ותקנה 202(1)(א). לטענת המבקשת בתי המשפט נהגו לפרש את תקנה 210 כך שתיטיב עם מי שידם אינם משגת את העמדת הערבות הנדרשת וכי באותה מידה יש להיטיב עם מי שידו משגת העמדת ערבויות מתאימות ואילו סיכוייו קלושים. עוד טוענת המבקשת כי דיון זה חורג מעניינם של הצדדים ולכן מצדיק מתן רשות ערעור.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה מצאתי כי טיעוניה של המבקשת הינם חסרי יסוד ואין להם עיגון בחומר שבפני. כבוד הרשמת עמדה על כך, לאחר שהתרשמה מחקירת מנהלה של המבקשת, שהסיבה היחידה להפרת ההסכם נשוא בקשה זו הינה חוסר כדאיות כלכלית בביצוע החוזה. כאמור, בית המשפט המחוזי חיזק קביעה זו. בעקבות פסיקה זו, הרי לא ניתן לומר כי סכויי המבקשת הינם אף זניחים. יתרה מכך ההלכות בעניין קבלת בקשת רשות להתגונן ידועות ומושרשות בשיטתנו המשפטית ולא מצאתי כל יסוד לטענות המבקשת כנגד הלכות אלו. לפיכך, לא העלתה המבקשת סוגיה משפטית המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) .

7.

דין הבקשה להידחות. אי לכך נדחית גם הבקשה לצו מניעה. משלא התבקשה תגובה אין צו הוצאות.