רע"א 8278/12חברת נ.נ סלטי הנדסה וניהול פרוייקטים בע"מ נ. scientology int

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 51370-12-11 (כב' השופטת ע' צ'רניאק ), אשר דחה את ערעור המבקשת על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 18382-09-11 (כב' השופט ח' ברנר בתפקידו כרשם).

2.

בין הצדדים קיים סכסוך שעילתו היא פרויקט שיפוצו של בניין תיאטרון אלהמברה המצוי בשדרות ירושלים ביפו. במסגרת הסכסוך, הגישו הצדדים תביעות הדדיות, בגדרן אף הוטלו עיקולים על נכסים שונים שברשותם. על פי החלטת רשם בית המשפט המחוזי (כב' השופט ח' ברנר , להלן: " הרשם "), נקבע כי יש לבטל את העיקול שהוטל על נכסי המשיבה. באשר לעיקול שהוטל על נכסי המבקשת – קבע הרשם כי זה ימשיך לעמוד, תוך הקטנת סך העיקול.

ערעור על החלטת הרשם הוגש, כמצוות התקנות, לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בדחותו את הערעור קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"כבוד הרשם של בית משפט זה הוא המומחה לענייני צווים זמניים כגון דא ועד שערכאת ערעור תתערב בהחלטותיו יש להצביע על פגם ממשי שדבק בהן. אין זה המקרה שבפני. כבוד הרשם ישב על המדוכה, נכנס לעובי הקורה, והוציא מלפניו החלטה מנומקת כדבעי לגבי כל טענה שהועלתה היום בפני. לא מצאתי שיש בהחלטתו אי סבירות הקוראת לתיקון".

כן הוגשה במסגרת הערעור בקשה להוספת ראיה חדשה בערעור, שנדחתה אף היא. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה האמורה של בית המשפט המחוזי, בטענה כי לא התקיים דיון של ממש בטענות העולות בערעור, וכי שעה שהמדובר בערעור בזכות על החלטת הרשם – היה מקום לתת משקל ממשי לטענות המבקשת.

בהחלטה בבקשת המבקשת למתן רשות ערעור (רע"א 1230/12), הבעתי דעתי כי החלטת בית המשפט המחוזי מעוררת קושי, הן ביחסה למומחיותו של הרשם והן בקביעת אמת המידה להתערבות בהחלטת הרשם. נקבע כי הקושי מצוי בכך שהחלטת בית המשפט המחוזי, כפי שניתנה, מתאימה יותר לביקורת מינהלית מאשר ביקורת ערעורית.

בהמשך להחלטתי זו, הוחזר התיק לדיון בבית המשפט המחוזי להנמקת החלטתו. לאחר קיום דיון כאמור, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה בשנית את ערעור המבקשת על החלטת הרשם. נקבע כי לא נפלה טעות בניתוח העובדות שביצע הרשם ובמסקנות אליהן הגיע, תוך התייחסות לטענות המבקשת בדבר הצורך בדחיית התביעה נגדה על הסף, וכן ביחס לביטול העיקול שהוטל על המשיבה. מכאן הבקשה שלפני.

4.

לטענת המבקשת, החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי היא בבחינת "אותה הגברת בשינוי אדרת". נטען כי הוסר הנימוק ה"סבירותי" שבהחלטה הראשונה, תוך שההחלטה השניה לא נומקה כדבעי ולא התייחסה לשאלות המשפטיות שעלו בפני ערכאת הערעור. כך למשל, נטען כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לא ניתנה התייחסות לטענות משפטיות להן לא נתן הרשם דעתו בהחלטתו המקורית. עוד נטען כי גם שאלות שעלו בפני ערכאת הערעור לא זכו להתייחסות מספקת, ופסק הדין אינו מנמק באופן קונקרטי את התייחסותו לטענות גופן. כן צוין כי לא היה מקום לדחות את בקשת המבקשת להוספת ראיה חדשה בערעור.

5.

לאחר עיון בחומר ובהכרעות הקודמות שניתנו בהליך זה – אינני סבור כי בקשה זו מוצאת מקומה בגדרי הלכת "חניון חיפה". בל נשכח כי מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים שעניינה סעד זמני. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בהחלטות כגון אלה תיעשה ביד קמוצה (וראו למשל רע"א 10873/07 חבשי נ' חבשי (17.2.2008)). כפי שצוין בהחלטה הקודמת בין הצדדים: "הביקורת הערעורית בנושא סעדים זמניים מוגבלת יותר מאשר הביקורת ביחס להחלטות אחרות, בעיקר בשל היקף שיקול הדעת המוענק לערכאה הראשונה הדנה בעניין" (רע"א 1230/12 לעיל).

למעלה מן הצורך יצויין כי לאחר עיון בכתבי הטענות בערכאה קמא ובהכרעת רשם בית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה להסיר את העיקול הזמני מנכסי המשיבה ולהותיר את העיקול על נכסי המבקשת על כנו. עיקר טענותיה של המבקשת מופנה כנגד "התעלמות" לשיטתה של ערכאות קמא מטענות מהותיות שנטענו. ברם, נדמה כי בטענה זו אין ממש. אמנם, הכרעה משפטית – הן בערכאה הדיונית והן בערעור – חייבת להיות מנומקת. ואולם, הלכה היא כי אין זה מחובתו של בית המשפט להתייחס לכל אחת ואחת מהטענות המועלות על ידי בעל דין, ואין בהכרח פסול בדבר – אם כי המדובר בעניין של מידה (וראו והשוו: ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם , פ"ד לז(3) 60; רע"א 8997/07 צלר נ' עו"ד גבריאלי (22.12.2008)). בכל מקרה, החלטת רשם בית המשפט המחוזי הינה מנומקת, וצדקה ערכאת הערעור עת קבעה כי: "הנמקת כב' הרשם את מסקנתו מדוע לבטל העיקול על נכס סירט (ולהותיר את העיקול על נכסי סלטי) היא הנמקה שאין בה דופי המיוסדת על כלל החומר שהיה לפניו ואשר ניתן לאמצה גם לאחר בחינה מחודשת".

לגופן של הטענות העולות בבקשה אינני סבור כי יש בהן כדי לשנות את ההכרעה. באשר לטענה בדבר החתום על כתב ההתחייבות העצמית, הרי שטענה זו נדונה במפורט על ידי כב' הרשם ואף צוין כי אישור עורך הדין שנלווה לה, מרפא כל פגם לכאורה בכתב ההתחייבות. בכל מקרה, בל נשכח כי בתום החלטתו הרחיב כב' הרשם את מסגרת הערבויות, ובכך יש כדי להקהות מטענות המבקשת. אף אם יש לקבל את טענות המבקשת לפיהן משנמנעה המשיבה לחקור את המצהיר מטעם המבקשת ביחס לרכיבי העיקול, יש לראות בכך כויתור על טענות – אין בכך רבותא במקרה הקונקרטי. ערכאות קמא לא ביססו החלטתן על נימוק זה בלבד אלא על בחינת המכלול, וכאמור – כב' הרשם אף הרחיב את מסגרת הערבויות. קביעותיו של כב' הרשם מבוססות על הנתונים העובדתיים שהוצגו לפניו, אישור המפקח ומסמכים נוספים.

בנוסף, אין לקבל את טענות המבקשת באשר לייחוס החבות האפשרי מכוח פקודת הנזיקין. נקבע כממצא מקדמי, שיכול ולא יתקבל בהליך העיקרי, כי המבקשת "ידעה או היתה צריכה לדעת שהעברת הכספים במזומן לידיו של עו"ד פינקלשטיין היא מעשה הונאה כלפי הקרן... גם אם אניח כי הקרן התרשלה במלאכת הפיקוח על עו"ד פינקלשטיין... אין בכך כדי לשחרר את [ המבקשת ] מחבות לכאורה בגין השותפות למעשה המירמה". אף בהנחה שאין לשלול את טענת המבקשת כי גם אם ייקבע בסופו של יום כי התרשלה כלפי המשיבה וחייבת בפיצויה, אין הדבר אומר שכל סך הפיצוי יושת עליה – הרי שבאותה מידה אין לשלול אפשרות במסגרת הדיונית שנדונה בערכאות קמא, לפיה תחויב המבקשת במלוא הסכום.

אף אינני מוצא נימוק משכנע בטענת המבקשת ביחס להוספת ראיה חדשה בערעור. בהחלטתה המקורית, קבעה ערכאת הערעור כי "אין מקומה של ראיה חדשה להיבחן על ידי במסגרת ערעור. ככל שיש בראיה חדשה זו – לטעמה של [המבקשת] – לשנות את פני הדברים בהיותה נסיבה חדשה, תפנה בבקשה מתאימה לכבוד הרשם...". נדמה כי ברי שבהחלטתי להשיב את התיק לדיון בערכאת הערעור, לא נכללה ההחלטה בדבר הוספת הראייה החדשה, שכן אין מחלוקת שהחלטה זו לא הצריכה נימוק נוסף, או התבססה על נימוק לקוי. באשר לטענת המבקשת ביחס לאישיותה המשפטית של המשיבה, די בקביעת כב' הרשם כי מדובר בטענה שנטענה תוך כדי שינוי חזית, ואשר עקרונית אין להידרש לה. ממילא, טענה זו נדונה על ידי שתי ערכאות וזכתה למענה הולם שלא נמצא בו פגם משפטי. סוגיה זו אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, ואף דינה להידחות.

6.

נוכח האמור לעיל – הבקשה נדחית. אציין כי שקלתי האם להפחית במעט את סכום ההוצאות שנפסק נגד המבקשת בערכאת הערעור, ואולם אין זה נושא המתאים לדיון בגלגול שלישי וממילא סעד כאמור לא נתבקש בבקשה, ובצדק – כנראה בשל מהות העניין ועילות ההתערבות בפסיקת הוצאות.

כאמור, הבקשה נדחית, ללא צו להוצאות.