רע"א 8284/15 פלוני נ. מדינת ישראל - המשרד לבטחון פנים

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.11.2015 בת"א 39253-07-13 (השופטת ד' גנות ), בגדרה נדחתה עתירה לגילוי ראיות חסויות שהגישו המבקשים לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ).

2.

ביום 28.7.2008 נורתה ונהרגה מרגריטה לאוטין ז"ל (להלן:

המנוחה ), לאחר שנקלעה לאירוע ירי בין עבריינים על חוף ימה של בת-ים. ביום 21.7.2013 הוגשה על-ידי עזבונה , בעלה, ילדיה והוריה של המנוחה תביעה נגד המשיבים 1 ו-3 בה נטען כי מותה של המנוחה נגרם, בין היתר, כתוצאה מרשלנותה של המשטרה. זאת, שכן עובר לאירוע הירי היה בידי גורמים במשטרה, לטענת המבקשים, מידע מודיעיני המחייב את המסקנה כי הללו צפו – ולמצער היה עליהם לצפות – את התרחשותו של האירוע, וממילא גם היה לאל-ידם למנוע את מותה של המנוחה.

3.

ביום 16.4.2015 הגישה המדינה, היא המשיבה 1, את ראיותיה בתיק, בצירוף "תעודה בדבר ראיות חסויות מטעמי אינטרס ציבורי חשוב" לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, חתומה על-ידי השר לבטחון

פנים. בתעודה ישנה התייחסות לשורה ארוכה של פרטי מידע על אודות זהותם של גורמים שונים הקשורים בחקירת אירוע הירי; תוכנה של החקירה; אמצעים ושיטות פעולה שננקטו במהלכה, וכיוצא באלו פרטים. ביום 26.5.2015 הגישו המבקשים "בקשה להורות על הסרת החיסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות" , במסגרתה נטען כי על מנת להוכיח את טענותיהם בתביעה העיקרית, עליהם לחקור את העדים מטעם המדינה בנוגע לעניינים המפורטים בתעודת החיסיון. המבקשים הדגישו כי אין בידם אפשרויות חלופיות להוכיח את טענתם בדבר רשלנותה של המשטרה, וכי מידע זה "נחוץ להם על מנת להוכיח את טענתם כי בידי המשיבה היה מידע מוקדם אודות האירוע נשוא התביעה בין אם באופן נקודתי ובין אם כאפשרות כללית, וכי היא הייתה יכולה לצפות אותו ולמנוע אותו מבעוד מועד" (פסקה 11 לבקשת הגילוי). נוכח האמור ביקשו המבקשים את בית המשפט המחוזי כי יורה על הסרת החיסיון ביחס לפרטי המידע שצויינו

בבקשתם.

4.

בתגובתה לעתירת המבקשים לגילוי הראיות החסויות טענה המדינה כי היא מצדה "חשפה את כלל המידע והמסמכים הרלוונטיים בפני התובעים, למעט מידע ו/או מסמכים שאין בהם כדי לסייע לתובעים בהוכחת תביעתם ואשר חשיפתם תפגע בעניין ציבורי חשוב (תסכן בני אדם, תפגע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה, תחשוף שיטות עבודה ודרכי פעולה של המשטרה ותפגע ביעילות פעולותיה)" (פסקה 10 להחלטה). המדינה הוסיפה כי אין לה התנגדות להעמיד לעיונו של בית המשפט המחוזי, במעמד צד אחד, את הראיות החסויות, על מנת שיוכל להתרשם בעצמו כי אין בהן כדי לסייע למבקשים בהוכחת טענותיהם. ואמנם, המדינה הציגה לפני בית המשפט המחוזי את הראיות החסויות, הן במסגרת ביקור שערכה השופטת במשרד יחידת לה"ב

433 של המשטרה (בהסכמת הצדדים), הן במסגרת דיון במעמד צד אחד שנערך לפניה.

5.

בית המשפט המחוזי דחה את עתירתם של המבקשים, וקבע כי אין בראיות החסויות כדי לסייע לתובעים בניהול תביעתם, מה גם שגילויין מנוגד לאינטרס הציבורי, שכן הדבר עלול לגרום "נזק אמיתי וממשי למשטרת ישראל במלחמתה בפשע" (פסקה 13 להחלטה).

כדי לעשות מלאכתו שלמה נדרש בית המשפט המחוזי לכל אחת מן הראיות שגילויין התבקש, ופירט מדוע אין טעם והצדקה בגילויין . בית המשפט המחוזי הדגיש כי המדינה הציגה לפניו את כל הראיות החסויות, וכי החלטתו ניתנה לאחר שנחה דעתו כי אמנם נחשף לפניו מלוא החומר הרלבנטי. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי, כי נחה דעתו "בדבר חוסר ידיעת משטרת ישראל לגבי הירי הצפוי, חוסר ידיעה שאינו נובע מהתרשלות של מי מגופי החקירה, או מתכנני העיקוב, אלא חרף המאמצים הגדולים שהושקעו בהתחקות אחר אורח חייהם של העבריינים וכוונותיהם הפליליות" (פסקה 17 להחלטה) .

מכאן הבקשה שלפני.

6.

לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את בקשתם, וקבע כי לא היה בידי המשטרה מידע מודיעיני מוקדם על אודות האפשרות כי במקום יתרחש אירוע ירי. מכל מקום, טוענים המבקשים, אף אם לא היה בידי המשטרה מידע מודיעיני מעין זה, "היה עליה להיערך בהתאם לאפשרות אמיתית שכינוס של עבריינים מסוג זה הינו כינוס 'נפיץ', אשר ייתכן ויוביל לאירוע אלים, לרבות אירוע ירי, אשר בו עלולים להיפגע עוברי אורח חפים מפשע, ובהתאם לכך להיערך למניעת התרחשותו של אירוע מסוג זה" (פסקה 28 לבקשה). עוד טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התייחס בהחלטתו לטענתם בדבר הסרת החיסיון ביחס ל'טבלת ידיעות מודיעיניות' הכלולה בתיק המוצגים שהוגש מטעם המדינה.

7.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובהחלטת בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות, וזאת אף מבלי להיזקק לתשובת המדינה.

8.

"הפעלת שיקול הדעת לפי סעיף 45 לפקודת הראיות מצריכה איזון בין אינטרסים מנוגדים"

(ע"א 2629/98 השר לביטחון פנים נ' וולפא , פ"ד נו(1) 786, 793 (2001)). מחד גיסא, ישנו האינטרס הציבורי שבאי-מסירתן של הראיות החסויות; מאידך גיסא, ישנו האינטרס שב'עשיית

צדק' עם בעל הדין המבקש את גילוי הראייה החסויה (כאמור בסעיף 45 לפקודת הראיות). בהליך האזרחי, עשיית צדק "משמעה קיום דיון הוגן שבו מתאפשר לצדדים כולם לפרוס את מלוא ראיותיהם" (שם). באיזון שבין האינטרסים המנוגדים בענייננו, נוטה הכף לטובת המדינה. בית המשפט המחוזי התרשם באופן בלתי-אמצעי מהראיות החסויות, הן במסגרת ביקור מיוחד במשרדי היחידה החוקרת, הן במסגרת דיון שנערך לפניו במעמד צד אחד. הכל , כפי שציין בית המשפט המחוזי, מתוך שיתוף פעולה מלא ופתיחות רבה מצד המשטרה. מסקנתו החד-משמעית של בית המשפט המחוזי הייתה כי אין בחומר הראיות החסוי כדי לסייע למבקשים בתביעתם. משנקבע כי אין בראיות אלו כדי לסייע למבקשים, שוב אין אינטרס המצדיק את גילויין . לכך יש להוסיף את האינטרס הציבורי המשמעותי שבאי-הסרת החיסיון, ודומני כי פוטנציאל הנזק המשמעותי הגלום בחשיפתן של ראיות אלו ברור גם מבלעדי עיון בחומר הראיות גופו (כפי שעשה כאמור בית המשפט המחוזי).

9.

יתר על כן, גם במישור הדיוני איני מוצא הצדקה להעתר

לבקשת הרשות לערער בשלב זה.

ההחלטה בדבר אי- גילויין

של הראיות החסויות אינה יוצרת עיוות דין בלתי-הפיך, ולעתים ישנו יתרון משמעותי בבחינת הדברים "באופן טוב ומקיף יותר על רקע מכלול החומר, הקביעות השונות ותוצאתו האופרטיבית של ההליך" (רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.2012) פסקה 11); קרי, בשלב הערעור על פסק הדין.

10.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.