רע"א 8303/05 אחמד את סלים בע"מ נ. עז' המנוח יחזקאל שמואלי הסנדוויץ בר

1.בשנת 1996 התקשרה המבקשת בחוזה עם חברת גראונד א.ש. בע"מ (להלן: המוכרת ) לרכישת חנות בקניון הדרכים ביקנעם למטרת הפעלת מסעדה מזרחית. במסגרת נספח לחוזה ביניהן נכלל הסכם בלעדיות שבו העניקה המוכרת למבקשת זכות בלעדיות לניהול בקניון "עסק מסוג "מסעדה מזרחית" למכירת מאכלים מזרחיים לאכילה במקום". המוכרת התחייבה לכלול הוראת בלעדיות זו בכל חוזה מכר ו/או חוזה שכירות שייחתם עמה וכן לכלול בחוזים אלו הוראה המחייבת את הקונה ו/או השוכר ממנה בתשלום פיצוי מוסכם עבור כל יום בו תתבצע על ידו הפרת סעיף בלעדיות זה. בהתאם לאמור בנספח זה, אכן הקפידה המוכרת לכלול תניה בנושא בלעדיות במסגרת הסכמים שערכה עם רוכשים/שוכרים של חנויות אחרות בקניון.

2.בשנת 2001 הבחינה המבקשת כי המשיבים החלו להפעיל בקניון בתי עסק למכירת מאכלים מזרחיים. בעקבות זאת, ולאחר שקיבלה מהמוכרת ייפוי כוח להגיש נגדם תביעה בגין הפרת הסכם הרכישה/שכירות, תבעה אותם המבקשת בפני בית משפט השלום בקריות בטענה כי הפרו את ההסכם בינם לבין המוכרת, בכך שמוכרים הם בעסקיהם מאכלים מזרחיים.

3.בית משפט השלום דחה את תביעתה של המבקשת בקבעו כי היות והמשיבים מנהלים עסק של "מזון מהיר" שאינו נכנס בגדר עסק המשמש למכירת מאכלים מזרחיים לאכילה במקום, הרי שלא הפרו את תנית הבלעדיות. בגין קביעה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בו תלתה יהבה בשאלה האם יש לראות את המאכלים הנמכרים על-ידי המשיבים כ"מאכלים מזרחיים", ולמצער, כמאכלים שהוסכם על אי-מכירתם בתחומי הקניון. בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר וההסכם בין המשיבים למוכרת לא אסר באופן גורף על מכירת מאכלים מזרחיים, אלא על ניהול עסק מסוג מסעדה מזרחית למכירת מאכלים מזרחיים, שאלה זו כלל אינה רלוונטית לענייננו. בהתחשב בכך שהמבקשים ניהלו עסק מסוג של "מזון מהיר", שבו האכילה נעשית בדרך של " Take Away " או בדרך של הסבה חפוזה ליד שולחנות שהוצבו בשטח הציבורי בקניון, בשונה ממסעדה בה האכילה נעשית בשטח מוגדר ומתוחם, קבע בית המשפט כי המבקשים לא הפרו את הסכם הבלעדיות. לדבריו, הסכם זה לא השתרע, ולא התיימר להשתרע, גם על עסק מסוג זה. לאור זאת, דחה בית המשפט את ערעורה של המבקשת.

4.המבקשת עותרת ליתן לה רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לגישתה, טעה בית המשפט בפרשנות המשפטית שנתן לסעיף הבלעדיות, כאשר קבע כי מתן היתר בלעדיות למבקשת לניהול עסק מסוג "מסעדה מזרחית", אין בו כדי לשלול מהמשיבים את הזכות לנהל עסק לממכר מאכלים מזרחיים. המבקשת מנמקת עמדתה כי יש להתערב בפרשנות זו באמצעות שלושה נימוקים: ראשית, טוענת המבקשת כי פרשנות זו הנה בעלת חשיבות משפטית החורגת מן העניין של הצדדים וכן יש בה עניין לציבור, הן לאור העובדה כי מסעדות בכלל ומסעדות מזרחיות בפרט הינם עסקים נפוצים במדינת ישראל, והן לאור השימוש הגובר בהסכמי בלעדיות לטובת בעלי עסקים הרוכשים זכויות בחנויות בתחומי קניונים. שנית, טוענת המבקשת כי פירושו המשפטי של הסכם הבלעדיות עשוי להשליך על אופן ניסוח סעיפים דומים בחוזים מסחריים בכלל. שלישית, המבקשת מציינת כי בית המשפט המחוזי, בדחותו את ערעורה, הצביע על כך שבית משפט השלום שגה בקביעתו כי יש לפרש את תנית הבלעדיות על דרך הצמצום, ברוח חוק יסוד: חופש העיסוק, ותוך שהוא מתעלם מזכות הקניין של המבקשת.

5.לאחר שעיינתי בבקשה וכן בהחלטות הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אשר לטענתה הראשונה של המבקשת, לא שוכנעתי כי אכן הסוגיה האמורה הינה בעלת חשיבות משפטית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, וזו כזכור אמת המידה המרכזית למתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). היותו של סוג העסקים הנדון בבקשה זו נפוץ בארץ וכן העובדה כי הסכמי בלעדיות מהסוג הנדון הינם שכיחים בימינו, אין בהם לכשעצמם כדי להפוך כל מחלוקת המתעוררת בנוגע לפרשנות הסכמים מסוג זה לבעלת חשיבות ציבורית. במקרה זה, נראה כי מדובר במחלוקת הנוגעת לדלת אמותיו של ההסכם הספציפי שנערך בין המבקשת למוכרת, ואשר יכולה הייתה להימנע על-ידי ניסוח זהיר יותר של ההסכם. כפי שגם ציינו הערכאות דלמטה, המבקשת היא שלא השכילה לעגן כראוי את כוונתה במסגרת ההסכם שערכה עם המוכרת, ולפיכך, אין לה להלין אלא על עצמה.

6.אשר לטענתה השנייה של המבקשת, גם אם נניח כי אופן פירושו המשפטי של הסכם הבלעדיות עשוי להשליך על ניסוח סעיפים דומים בחוזים מסחריים, אינני רואה שיש בכך כדי להצדיק את התערבותנו בפירוש שניתן לו על-ידי הערכאות דלמטה. זאת ועוד, גם אם לגופו של עניין טעה בית המשפט בפרשנותו, אין זה מצדיק התערבות בית משפט זה (רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 15.11.98), וכן רע"א 5568/92 שיכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 28.12.92)). אכן, אופן פרשנות זה עשוי להביא וראוי שיביא לכך שצדדים להסכם ינסחו את עמדותיהם ורצונותיהם במסגרת הסכמים שהם עורכים ביניהם באופן זהיר ומדויק, אשר יוכל להבטיח מניעת (או למצער צמצום) של מחלוקות עתידיות. זאת, בפרט כאשר אין בפירוש זה כדי להכביד יתר על המידה על הצדדים להסכם, אלא רק כדי לדרוש מהם יתר זהירות ותשומת לב.

7.לבסוף, בכל הנוגע לטענתה השלישית של המבקשת, ראוי לשים לב לכך שבית המשפט המחוזי לא חלק על הצורך להעניק פירוש מצמצם לתנית הבלעדיות, אלא רק על עצם עיגונה של פרשנות זו בעקרונות הקבועים בחוק יסוד: חופש העיסוק. בהקשר זה, אף ששאלת ההיזקקות לזכויות הקבועות בחוקי היסוד לצורך הכרעה בסוגיות שונות, ובפרט במסגרת המשפט הפרטי, עשויה להיות בעלת חשיבות, נראה כי אין ההכרעה בה דרושה לענייננו.

8.לפיכך, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים - אין צו להוצאות.