רע"א 8320/08 א.ד אסולין השקעות ופיננסים בע"מ נ. החברה העירונית לפתוח אשדו

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 20.7.08 בבר"ע 728/07 (כבוד סגן הנשיא השופט נ' הנדל ) בו התקבלה בקשת רשות הערעור של המשיבה ובוטלה החלטתו של בית משפט השלום בקרית-גת מיום 21.10.07 בת"א 903/04 (כבוד השופטת נ' נצר ) במסגרתה נדחתה בקשת המשיבה לאסור על המבקשת לעשות שימוש במסמך במסגרת תביעתן כנגדה.

העובדות והליכים קודמים

1.

הרקע להליכים נשוא בקשת רשות ערעור זו הינו תביעה אותה הגישה המבקשת כנגד המשיבה בגין הפרה מצד המשיבה, כך לטענת המבקשת, של התחייבות לתשלום בגין עבודות קבלניות אותן ביצעה בעבורה המבקשת. לתצהיר שהוגש מטעם המבקשת במסגרת התביעה האמורה צורף מסמך (להלן – המסמך ) שנערך על ידי המהנדס יגאל נצר (להלן –

המהנדס ). המשיבה עתרה לבית משפט השלום לאסור על המבקשת לעשות שימוש במסמך זה (ת"א 903/04) בטענה כי משמופנה המסמך למנכ"ל המשיבה כי אז המדובר במסמך פנימי שהוכן עבורה כחלק מהתארגנותה לקראת ההליך המשפטי. לחלופין טענה המשיבה כי מאחר שהמסמך נערך כחלק ממאמצי בעלי הדין להגיע להסכמות ביניהם, יש לראותו כמסמך שנערך לצרכי פשרה בלבד ומשכך, מנועים הם מלעשות בו שימוש במסגרת הליכים משפטיים ביניהם. בית משפט השלום קבע בהחלטתו כי "עיון מהיר במסמך אינו מותיר כלל מקום לספק בדבר היותו נסיון של רושם המסמך לשקף הבנות והסכמות שהושגו בתקופת מעורבותו ולו כ'מגשר' וכן התייחסות למחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, תוך ניסיון להתוות דרכי פתרון אפשריים". אף על פי כן, דחה בית משפט השלום את בקשת המשיבה הואיל ו"עיון במסמך אינו מלמד כלל כי נוצר לצורכי פשרה בלבד" בעוד שרק מסמך שנאמר בו "באופן מפורש כי הוכן לצורכי פשרה בלבד וכי ההסתמכות עליו לצרכים אחרים אינה מותרת, לא ניתן יהיה לבקש להסתמך עליו בהליך משפטי". משלא מצא בית משפט השלום אמירה מפורשת או משתמעת כאמור בגוף המסמך, קבע כי אין הצדקה להיעתר לבקשת המשיבה. לדידו, למסקנה זו מובילה גם העובדה כי המסמך היה מצוי בתיק בית המשפט עוד מיום 10.10.05 (כשנתיים ימים), כחלק מכתבי טענותיה של המבקשת, כך שהמשיבה השתהתה בעתירתה להוצאתו מתיק בית המשפט. עוד קבע בית משפט השלום כי מאחר והמהנדס מדגיש לכל אורך המסמך כי פעל בהסכמת ובהרשאת שני בעלי הדין, לא די בהפניית המסמך למנכ"ל המשיבה כדי לחייב מסקנה לפיה המסמך נערך כחלק מהתארגנות המשיבה לקראת ההליך המשפטי. משכך, דחה בית משפט השלום את בקשת המשיבה.

2.

על החלטה זו של בית משפט השלום הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (בר"ע 728/07) במסגרתה טענה כי משנערך המסמך כחלק ממאמציהם של בעלי הדין להגיע להסכמה ביניהם, יש לראות בו כמסמך שנערך לצורכי פשרה וכי משכך, זכאית היא למנוע את הגשתו לבית המשפט. מנגד, טענה המבקשת כי המהנדס מונה כמהנדס מכריע על פי בקשת שני בעלי הדין וכי לכן המסמך שנערך על ידו הוגש כדין לעיונו של בית המשפט. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי עיון במסמך מעלה שזה נערך לצורכי משא ומתן במטרה להגיע לפשרה, כאשר מתוארות בו פגישות בין בעלי הדין ומאמץ לגשר בין המחלוקות שנתגלו ביניהם וכאשר "יותר מפעם הגדיר המומחה את ההליך כתהליך של גישור". בית המשפט המחוזי לא התעלם מטענת המבקשת לפיה המהנדס מונה כמהנדס מכריע, אולם סבר כי אין בכך לסתור את מטרת המפגשים בינו לבעלי הדין כניסיון לפשר ביניהם וקבע על כן שתפקידו של המהנדס היה להציע דרכי פיתרון לסכסוך וכי הוא אינו בגדר מומחה מכריע. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי שגה בית משפט השלום בהעניקו "משקל מירבי" לכך שהמסמך אינו מציין בצורה מפורשת שמינויו של המהנדס נועד לצרכי פשרה, בעוד שלא קיימת דרישה פורמלית לכך שבכדי שהליך ייחשב להליך פשרה על הצדדים לו לציין זאת מפורשות. באשר לקביעתו של בית משפט השלום לפיה השתהתה המשיבה בהעלאת התנגדותה להגשת המסמך, גרס בית המשפט המחוזי כי קביעה זו אינה מדוייקת מבחינה עובדתית הואיל והמשיבה התייחסה לעניין זה בכתב ההגנה המתוקן ואף ביקשה להוציא את המסמך מהתיק בקדם המשפט שהתנהל בפני בית משפט השלום. לאור כל האמור לעיל, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור וביטל את החלטתו של בית משפט השלום.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

3.

המבקשת טוענת כי המהנדס לא מונה על ידי בעלי הדין לשמש כמגשר, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, אלא מונה לשמש כמהנדס מכריע וכי משכך, לא חל על המסמך חיסיון כלשהו. לטענתה, גם עיון במסמך עצמו אין בו ללמד כי הוא נוצר לצרכי פשרה בלבד ועל כן אין מניעה להסתמך עליו במסגרת הליך משפטי. עוד טוענת המבקשת כי נוכח העובדה שהמסמך שנערך על ידי המהנדס נמסר לידיה על ידי המהנדס עצמו בסמוך לאחר עריכתו, "אין עוד כל צילו של ספק" כי זה אינו חסוי.

4.

בנוסף, טוענת המבקשת כי גם אם המסמך אכן נערך במסגרת הליכי פשרה בין בעלי הדין, הרי שנוכח העובדה שהאינטרס בגילוי האמת גובר על טענת החיסיון ונוכח העובדה שהעיקרון בשיטתנו המשפטית הינו של גילוי נרחב, אין להטיל חיסיון על המסמך העוסק בלב ליבה של המחלוקת בין בעלי הדין ואשר יש בו כדי להכריע בה.

5.

עוד טוענת המבקשת כי המשיבה הגישה את הבקשה להוצאת המסמך מתיק בית משפט השלום בשיהוי רב וכי די בשיהוי זה כדי לדחות את בקשתה. לטענתה, העובדה שהמשיבה התנגדה בכתב הגנתה לצירוף המסמך, מבלי להגיש בקשה כלשהי לצורך הוצאתו, אלא רק כעבור שנתיים וחצי, מלמדת על כך שהמשיבה זנחה טענה זו.

6.

לבסוף, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כשפסק בסוגיה "עקרונית כל כך" על בסיס כתבי בי-הדין בלבד ובלי לשמוע את טענותיהם בעל פה של בעלי הדין, וזאת אף שהמבקשות ביקשו להשמיע את טענותיהן שבעל פה בפניו.

7.

לאור כל האמור לעיל, מבקשת המבקשת כי אקבל את הבקשה ואבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כך שהמסמך יוותר בתיק בית המשפט.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, סבורני כי דינה להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

9.

הלכה מושרשת היא כי רשות לערעור על עניין אשר נדון בשתי ערכאות קודמות תוענק רק כאשר אותו עניין מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית כללית אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. איני סבור כי המקרה שלפניי עונה על הגדרה זו. בענייננו עסקינן במחלוקת כספית פרטנית בין בעלי דין קונקרטיים, כאשר הטענות אותן מעלה המבקשת בבקשתה אף אינן נוגעות למחלוקת זו גופה אלא לשאלות דיוניות שהתעוררו בקשר עמה. מכל מקום, המבקשת כלל לא טענה כי המקרה דנן מצדיק הענקת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" וכל טענותיה הופנו לגופו של עניין. אולם, ומעבר לדרוש, אני סבור כי דינן של טענות אלה להידחות.

10.

כאמור לעיל, אף בית משפט השלום בפסק דינו, אותו מבקשת המבקשת לקיים, קבע כי "עיון מהיר במסמך אינו מותיר כלל מקום לספק בדבר היותו נסיון של רושם המסמך לשקף הבנות והסכמות שהושגו בתקופת מעורבותו ולו כ'מגשר' וכן התייחסות למחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, תוך ניסיון להתוות דרכי פתרון אפשריים" [ההדגשות אינן במקור - י.ד. ]. קרי, בקובעו כי יש לראות את מטרת המפגשים בין המהנדס לבין בעלי הדין "כניסיון לפשר ביניהם", אימץ בית המשפט המחוזי את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום בהקשר זה. אלא שבניגוד לקביעתו של בית משפט השלום סבר בית המשפט המחוזי כי על מנת שמסמך ייחשב למסמך שנערך במסגרת הליכי פשרה אין הכרח כי הדבר יאמר בו מפורשות. עמדתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי הואיל והכלל הוא כי לשם הגדרתו של מסמך כמסמך שנערך במסגרת הליכי פשרה, די בכך שמנסיבות עריכתו עולה בבירור ניסיון אמיתי להשיג פשרה ואין להגבילו למקרים בהם נעשה שימוש בלשון מסוימת דווקא כדי להעיד על קיומן של נסיבות כאלה [ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ

נ' סולל בונה בע"מ , פ"ד מז(1) 311, 333 (1993) (להלן – עניין סלע )]. נוכח האמור לעיל, וכאשר שתי הערכאות דלמטה קבעו כי נסיבות עריכת המסמך מעידות על כך שנערך במסגרת הליכי פשרה, הרי שיש לראותו ככזה.

11.

הלכה היא כי מסמכים ודברים אשר הוחלפו בין צדדים במסגרת משא ומתן לקראת פשרה אינם קבילים במשפט. פשיטא, שלא ניתן להגישם או להציגם במהלך המשפט ולא ניתן לקבוע על יסודם ממצאים כלשהם [ראו: רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי (לא פורסם, 27.6.06), פסקה 16 (להלן – עניין שירי ); עניין סלע הנ"ל, בעמוד 333-334]. זהו, אם כן, כלל הנוגע לקבילות ראיות והמטרה אותה נועד הוא לקדם הינה עידוד פשרות ומניעת התדיינויות ממושכות בין כותלי בית המשפט. יש להבחין בהקשר הנדון בין שאלת קבילותם של מסמכים שהוכנו לצורכי פשרה לבין שאלת חסיונם של מסמכים אלו. עצם אי קבילותו של מסמך כאמור אין פירושו בהכרח כי זה חסוי מפני גילויו לצד שכנגד [ראו: עניין שירי הנ"ל, פסקה 17]. מכאן, שהעובדה כי המסמך נמסר לידי המבקשת עוד בטרם הוגשה על ידה התביעה כנגד המשיבה, גם אם מייתרת היא לכאורה את הדיון בטענת החיסיון לגביו, אין בה כדי להביא לקבילותו של המסמך בניגוד לרציונאל המונח בבסיסו של כלל אי הקבילות הנ"ל. משהשאלה המונחת לפתחי נוגעת לקבילות המסמך ולא לשאלת חיסיונו, הרי שאיני רואה צורך להתיחס לטענתה של המבקשת בדבר האיזון הראוי בין עקרון גילוי האמת לבין הצורך בהטלת חיסיון.

12.

באשר לטענת השיהוי, הרי שהמבקשת עצמה מציינת בבקשתה, כפי שציין אף בית המשפט המחוזי בפסק דינו, כי כבר בכתב הגנתה התנגדה המשיבה להגשת המסמך כראיה לבית משפט השלום. אני סבור כי די בכך כדי לדחות את טענת השיהוי. משמחתה המשיבה כנגד הגשתו של המסמך לתיק בית המשפט כבר בשלב מוקדם זה, איני סבור כי הימנעותה מהגשת בקשה להוצאת המסמך מן התיק יצרה מניעות להגשתה במועד בו היא הוגשה בפועל.

13.

באשר לטענת המבקשת לפיה שגה בית המשפט המחוזי כשנמנע מלשמוע את הטענות בעל פה של בעלי הדין עובר למתן פסק דינו, על אף שהמבקשת ביקשה להשמיען בפניו, גם בה איני מוצא ממש. אכן, בתגובת המבקשת לבקשת רשות הערעור מטעם המשיבה אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי ציינה המבקשת כי בנסיבות העניין "יהא זה מן הראוי כי החלטה בעניין זה תתקבל לאחר דיון במעמד הצדדים". אולם, סבורני כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לשמוע את בעלי הדין עובר להכרעתו בבקשת רשות הערעור. שכן, תקנה 406(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי לאחר שהתקבלה תגובתו בכתב של בעל דין לבקשת רשות הערעור, רשאי בית המשפט להחליט כי ייטענו לפניו טענות נוספות בעל פה, אולם אין הוא חייב להורות על קיום טיעונים בעל פה [ראו: חמי בן-נון הערעור האזרחי 330 (2004)]. ומכל מקום, כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטות הערכאה דלמטה בעניינים של ניהול הדיון [ראו למשל: רע"א 2444/08 שופרסל בע"מ נ' אהרון כהן (לא פורסם, 21.12.08)]. גם ככל שמכוונת המבקשת בטענתה הנ"ל לכך שביקשה היא להשלים בעל פה טענות שלא נטענו על ידה בתגובתה לבקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי, דבר שאינו ברור מן האמור בתגובתה בבית המשפט המחוזי ומן האמור בבקשה שלפניי, איני סבור כי המקרה שלפניי מצדיק התערבות כאמור.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבה אינני עושה צו להוצאות.