רע"א 8339/15 איימן סעיד חוסין קרש נ. רשות מקרקעי ישראל

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.11.2015 (ע"א 59919-06-15, סגני הנשיא א' פרקש

ו- מ' דרורי

והשופט ר' וינוגרד ). בית המשפט המחוזי קיבל בחלקו את ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 12.5.2015 (ת"א 15800-06-11, השופטת א' שניידר ) והורה על השבת הדיון לבית משפט השלום.

רקע והליכים קודמים

2.המשיבה, רשות מקרקעי ישראל (באותה עת, בשמה הקודם: מינהל מקרקעי ישראל) הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו של המשיב ממקרקעין המצויים בשכונת בית חנינא בירושלים, הידועים כגוש ארעי 30605 חלקה 9 (להלן: המקרקעין ). עד לשנת 1967 שימשו המקרקעין כמחנה צבאי ירדני. לאחר מכן הם שימשו כמחנה צבאי ישראלי עד שפונו בשנת 2006. המשיבה טענה כי המקרקעין מצויים בהליכי הסדר מקרקעין, וכי הבעלות בהם הייתה נתונה ל"אוצר הממלכה הירדנית", שהיא באה בנעליה. מנגד, לשיטת המבקש, המקרקעין הם בבעלותו מכוח ירושה, וסבתו, שהמקרקעין היו קודם לכן בבעלותה, החכירה אותם לממלכה הירדנית. לאחר שהצדדים הסכימו כי למבקש תינתן רשות להתגונן דחה בית משפט השלום את תביעת המשיבה מחמת היעדר עילה. בית משפט השלום קבע, לאחר שהכריע כי יש לו סמכות עניינית לדון בסכסוך, שלשני הצדדים קיימת זכות לכאורה במקרקעין באופן שווה, וכי המשיבה לא הוכיחה שזכויותיה במקרקעין גוברות על זכויותיו של המבקש. בית משפט השלום הוסיף ודחה את טענת המשיבה לפיה יש לה זכות במקרקעין מכוח זכותה השיורית לפי הוראות סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, התשי"א-1951 (להלן: חוק נכסי המדינה ), לאחר שקבע כי טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה.

3.המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וערעורה התקבל בחלקו במובן זה שהדיון הוחזר לבית משפט השלום על-מנת שידון בטענות שלא נדונו על ידו. בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום לא נימק את קביעתו לפיה למבקש יש זכות לכאורה במקרקעין, ואף שגה בקבעו שטענתה של המשיבה בדבר זכות שיורית במקרקעין הועלתה לראשונה בסיכומיה ועל כן מהווה הרחבת חזית.

בקשת רשות הערעור

4.לטענת המבקש, יש לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור משום שעולה ממנה שאלה בעלת חשיבות עקרונית הנוגעת לסמכותה של ערכאת הערעור להשיב את הדיון לערכאה הדיונית. לטענתו, החזרת התיק לבית משפט השלום לא נועדה לאפשר למשיבה לתקן את המחדלים שנפלו בניהול ההליך על-ידה.

5.המבקש מפנה לכך שהציג בפני בית משפט השלום מסמכים שונים, ובהם הסכם חכירה שנערך בין סבתו לבין הממשלה הירדנית, ושהמשיבה לא חלקה – כך נטען – על האותנטיות שלו. על כן, לשיטתו, שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי בית משפט השלום לא נימק כדבעי את הכרעתו בדבר הזכויות לכאורה של המבקש במקרקעין.

6.המבקש מוסיף כי בית משפט השלום צדק בהתעלמו מטענתה של המשיבה בדבר זכותה השיורית לפי סעיף 3 לחוק נכסי המדינה בשים לב לטענה שהעלה בדבר בעלותו במקרקעין. כן טוען המבקש כי כבר נקבע שסעיף 3 לחוק נכסי המדינה לא יכול, כשלעצמו, להקנות למדינה זכויות במקרקעין וכי על המשיבה רובץ הנטל להוכיח שאין לקרקע בעלים (בהפנייה לע"א 7340/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' אלשער

(11.10.2015)). לטענת המבקש, המשיבה לא הצליחה להרים נטל זה, ואין להעניק לה כעת הזדמנות נוספת לעשות כן. בנוסף, לטענת המבקש ממילא מדובר בטענה עובדתית חלופית אסורה לכך שהמשיבה באה במקומה של הממלכה הירדנית.

7.המבקש טוען עוד כי לכל היותר היה על בית המשפט המחוזי להורות על השבת התיק לבית משפט השלום אך ורק לצורך הכרעה בשאלת עמידתה של המשיבה בתנאי סעיף 3 לחוק נכסי המדינה.

דיון והכרעה

8.לאחר שבחנתי את טענות המבקש הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

9.כלל ידוע הוא כי בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תתקבל רק במקרים שבהם עולה ממנה שאלה בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר קיים חשש כי דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין חמור ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ). לא השתכנעתי כי אמות מידה אלו מתקיימות במקרה דנן. המבקש טען כי מתעוררת בעניינו שאלה עקרונית בדבר סמכויותיה של ערכאת הערעור להחזיר את הדיון לערכאה הקודמת. למעשה, אלה אינם פני הדברים, וטענותיו מופנות נגד ההחלטה לעשות כן בעניינו הקונקרטי. למותר לציין כי סמכותה של ערכאת הערעור להשיב את הדיון לערכאה הקודמת מעוגנת בתקנה 455 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על כל אלה ניתן להוסיף כי ההליך בין המבקש לבין המשיבה טרם הסתיים, כך שבסופו יוכל המבקש לערער על פסק דינו של בית משפט השלום, ככל שימצא לנכון לעשות כן.

10.אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.