רע"א 8353/00 מדינת ישראל נ. עופר נמרודי

1.זוהי בקשה שנייה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996- (להלן: החוק). הבקשה היא להארכת המעצר ב90- ימים החל מ24.11.00- או עד למתן פסק-דין, לפי המוקדם.

2.ביום 26.12.99 הואשם המשיב, לפני בית המשפט המחוזי, בשמונה פרשיות חמורות, בהן ניסיון לקשירת קשר לביצוע רצח, שיבוש מהלכי משפט, הדחה בחקירה, מתן שוחד והטרדת עדים בנסיבות מחמירות. המשיב נעצר ביום 9.2.00 עד תום ההליכים נגדו על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא, השופט א' אבן ארי). בערר שהוגש על ידו לבית משפט זה החליטה השופטת ד' דורנר ב21.3.00-, כי על העורר להיות נתון במעצר עד לתום שמיעת חמשת עדי המדינה, שכן לגבי אלה קיים חשש סביר לשיבוש הליכי משפט ולהדחת עדים (להלן: ההחלטה הראשונה). עוד נקבע, כי לאחר תום שמיעת עדויותיהם של עדים אלה, יהיה העורר רשאי לפנות בבקשה לעיון חוזר. כנימוקים להחלטה זו, בית המשפט ציין, כי "נסיבות העבירות, כפי שעולות מחומר החקירה, מלמדות, כי העורר ניצל את העוצמה הרבה שהיתה בידיו, בשל עושרו, מעמדו כבעלים של עיתון חשוב ועורכו, וקשריו עם רשויות השלטון, כדי למנוע גילוי של מעשיו הפליליים. מעשה השיבוש וההדחה, שנמשכו גם לאחר הרשעתו בהאזנות סתר ובשיבוש מהלכי משפט, מקימים יסוד לחשש כי העורר, מצידו, נכון אף היום להמשיך במעשיו אלה, אם אך יהיה בכוחו למנוע הרשעתו בעבירות המיוחסות לו בכתב-האישום".

3.משתמו תשעה חודשים, פנתה המדינה בבקשת הארכה ל90- יום נוספים והשופט א' מצא בהחלטתו מיום 5.10.00, נענה לבקשה בחלקה והאריך את מעצרו של המשיב ב60- ימים שמניינם מיום 26.9.00 (להלן: ההחלטה השניה). בקובעו, כי: "...החשש שהמשיב עלול ומסוגל לפעול, בדרכים שונות, למימוש מטרות פסולות כהדחת עדים ושיבוש מהלכי משפט, נלמד מן המעשים גופם. חשש זה, שהיה ממשי מאוד בפתח ההליך, לא הפך מאז לרחוק או תאורטי; וגם אם עוצמתו נחלשה מאז, החשש עודנו ממשי, ובאיזון בינו לבין ההתחשבות בזכויותיו של המשיב, משפט הבכורה נתון לחשש שאם ישוחרר עלול המשיב לשבש את מהלכי משפטו". לפיכך הוארך מעצרו של המשיב ב60- יום, כשבית המשפט מציין, כי הוא עושה כן, לא בשל היותו סבור כי יהיה זה ריאלי לצפות ששמיעת עדי המדינה תוכל להסתיים בתום תקופת ההארכה, אלא נהפוך הוא, להערכתו, גם הארכת מלוא התקופה המבוקשת לא תספיק. השופט הוסיף והביע דעתו, כי אם תוגש בקשה להארכת מעצרו של המשיב, יהיה מקום לשקול את קורות המשכו של ההליך ואת השאלה אם נגרע משקל החשש להדחת עדי המדינה שטרם העידו ולשיבוש מהלכי משפט.

4.קודם שאתייחס לשאלות אלה אזכיר, כי הלכה היא שסמכותו של בית המשפט העליון להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לתקופה של תשעה חודשים שמורה בידו למקרים יוצאי דופן ומיוחדים. עוד קובעת ההלכה, כי השיקולים שהצדיקו את מעצרו של הנאשם מלכתחילה תקפים גם לעניין הארכת המעצר, אלא שהאיזון בינם לבין זכותו של הנאשם להיות משוחרר ממעצר, משתנה, וכך גם משתנה משקלם היחסי של האינטרסים המשמשים בזירה עם חלוף הזמן, לזכותו של הנאשם (ראו, למשל: בש"פ 3669/97 מדינת ישראל נ' וליד אבו אחמד (לא פורסם); בש"פ 3360/94 מדינת ישראל נ' ציון בן שלום אלון ואח' , פ"ד מח(3) 518).

נקודת המוצא בהליך שלפני היא, ההחלטות הקודמות שניתנו בהליכי מעצרו של המשיב, לפיהן קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט ולהדחת עדים מצד המשיב, שהצדיקו מעצרו מלכתחילה והארכתו לאחר חלוף תשעה חודשים. בית המשפט הורה על המעצר, למרות שיבושים במהלך המשפט, שחלקם הגדול רבץ - לדעת השופט מצא - לפתחה של התביעה, דבר הפועל - לכאורה - לטובת המשיב. אלא שבאיזון השיקולים הרלבנטיים הכריע השופט את הכף לחובתו של המשיב, מפאת החשש הממשי האמור.

הדיון בבקשה זו מתמקד בשניים: האם האחריות לאי סיום שמיעת עדויות עדי המדינה ממועד ההחלטה השניה ועד היום, רובצת לפתחה של התביעה, והאם חל כרסום ממשי בחשש מפני שיבוש הליכי משפט והדחת עדים על ידי המשיב.

5.לצורך בדיקת שניים אלה, אביא בקצרה את השתלשלות הדברים מאז ההחלטה השניה:

לאחר 5.10.00 נמשכה במשך מספר ישיבות עדותו של עד המדינה ציון ששון.

ביום 17.10.00 אמור היה עד המדינה יגאל תם להתחיל בעדותו. אולם, טרם תחילת עדותו התלונן הוא כי חש ברע וסובל כאבים בחזהו. הוא אושפז בבית החולים איכילוב, למחרת עבר צינתור ושוחרר ב19.10.00- מצויד בתעודה רפואית לפיה עליו לנוח חודש ימים. בנסיבות אלה, ביקשה התביעה באותו יום את דחיית עדותו של תם בשבוע ימים.

ב23.10.00- העיד רופאו של תם, כי על אף תעודת המחלה יכול תם להתחיל במתן עדותו, אלא שהמליץ כי העדות תשתרע על מספר שעות מצומצם ביום. באותו יום הסתיימה חקירתו של עד המדינה ציון ששון.

ב24.10.00- החלה שמיעת עדותו של תם, אלא שלאחר כשעה ביקש העד הפסקה משום שלא חש בטוב. הוזעק אמבולנס. הוא פונה לבית חולים איכילוב ושוחרר לאחר זמן קצר.

ב25.10.00- הגיע תם לבית החולים פעם נוספת כשהוא מתלונן על קוצר נשימה קיצוני. הוא שהה בבית החולים מספר שעות, טופל ושוחרר.

ב26.10.00- אמור היה תם להמשיך בעדותו, אלא שהודיע לתביעה כי בגלל מצבו הבריאותי אינו יכול להופיע למתן עדות. התביעה דיווחה על מצבו זה לבית המשפט, הישיבה בוטלה וכבוד השופטת ב' אופיר-תום ביקשה חוות דעת לגבי מצבו של תם ויכולתו להמשיך בעדותו. תם פנה שוב לבית החולים והרופא המטפל בו התרשם כי הוא נמצא במצב של חרדה והפנה אותו לפסיכיאטר. הוא קיבל תרופות הרגעה מן הרופא, שהמליץ בפניו להעיד.

ב29.10.00- התקיימה פגישה בפרקליטות המדינה על מנת לברר מה מטריד את העד. לטענת הפרקליטה, עו"ד פנינה גיא, סיפר העד באותה פגישה כי מופעלים עליו לחצים ואיומים מרומזים וניתנות לו הוראות כיצד להתנהג. דברים אלה רשומים בפרוטוקול, שקבילותו - בשלמות או באופן חלקי - שנויה במחלוקת בין הצדדים. הסניגור, עו"ד דן אבי-יצחק, טוען לאי קבילות הפרוטוקולים ולחילופין, להעדר כל משקל לדברים הרשומים בהם - שלטענתו - מוכחשים על ידי תם.

ב30.10.00- התייצב תם למתן עדות. כעבור שעתיים ביקש הפסקה וטען כי הוא מרגיש ברע ואינו מסוגל להתרכז. הוא מסר - לבקשת ההגנה - מכתב לבית המשפט, בו פרט את התרופות שהוא לוקח. תם המשיך להעיד לאחר ההפסקה עוד זמן קצר ובשל תלונותיו על מצבו, הפסיק בית המשפט את הישיבה. הוא ביקש להיוועץ ברופאו באשר לעדותו למחרת ובית המשפט הורה לתביעה לזמן את עד המדינה פרידן ליום המחרת, אם תם לא יוכל להעיד. לדברי הפרקליטה, הודיע תם עוד באותו יום כי רופאו המליץ על טיפול תרופתי בדרך של עירוי לווריד תוך אשפוז יומי למשך 15 יום. בעקבות שיחה בין הפרקליטה לבין הרופא, הובהר, כי אכן כך הומלץ על ידו לאור תלונותיו של תם ולאור אבחנתו כי תם סובל מדיכאון וחרדה. למחרת הודיע לה תם כי הוא החל בטיפול ועל כן לא יוכל להעיד.

ב31.10.00- הודיעה הפרקליטה על כך לבית המשפט וביקשה להגיש את הודעותיו של תם לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-, בהסתמך על דברי תם בישיבה בפרקליטות באשר לאיומים שהופנו נגדו. מתן ההחלטה נדחה, ובית המשפט הורה כי פרידן יתחיל את עדותו באותו יום - ה31.10.00- - וכך אכן היה.

ב31.10.00- החלה עדותו של פרידן, שנמשכה עד 9.11.00. העד מצוי בחקירתו הנגדית ולטענת התביעה צפוי הוא להעיד עוד 6 ישיבות.

ב14.11.00- ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה להגשת הודעותיו של תם, ותם נדרש להתייצב להמשך מסירת עדותו ולהשיב על השאלות שתוצגנה לו על-ידי שני הצדדים.

הארכתי בפירוט האירועים משום שנושא זה מהוה אחד מעמודי התווך של טענות הצדדים לעניין הארכת המעצר. ב60- ימי הארכת המעצר היו אמורות להתקיים 23 ישיבות, מתוכן התבטלה אחת, ו4- היו חלקיות, אחת מהן, משום שפרידן חש ברע. 2 עדי מדינה ו8- עדים נוספים סיימו להעיד. פרידן נמצא במהלך חקירה נגדית והצפי של התביעה הוא שעדי המדינה יסיימו להעיד במהלך שלושת חודשי ההארכה אם תינתן כזו.

6.לטענת הפרקליטה, כל מהלכי המדינה במהלך התקופה שמאז ההחלטה השניה, נעשו בתום לב ותוך מאמץ אינטנסיבי ורציני להשמעת עדויות עדי המדינה עד לסיומן. אלא, שההליכים השתבשו עקב התנהגותו המתוארת של תם. לטענתה, האמינו, גם המדינה וגם בית המשפט, לתלונותיו של תם בדבר מצבו, תלונות שהיו מגובות בתעודות של בית חולים איכילוב ושלא היה מקום לפקפק באמיתות האמור בהן. עוד טוענת היא, כי רק לאחר הישיבה בפרקליטות - שאז חלה תפנית בגישתה לטענותיו של תם בדבר מחלתו ונפתחה חקירה סמויה בעניין זה - הודיעה לבית המשפט על הפגישה וביקשה להגיש את הפרוטוקול.

הסניגור טען לאחריות המדינה לשיבושים ולתקלות שמנעו סיום העדת עדי המדינה. לטענתו, התנהגותו של תם היא "הצגה אחת גדולה" ואין בה שמץ של אמת, וכי המדינה לא עשתה די, כדי לעמוד על מצבו האמיתי לאשורו, למרות שנתבקשה לעשות כן על-ידי הסניגור. הסניגור מסביר את חששו של תם להעיד, לא בלחצים, איומים וחשש לחייו ולחיי משפחתו, כי אם בכך שעדותו גופה היא גיבוב של שקרים והוא חושש מפני חשיפת שקריו וקריסת גרסאותיו. כן טוען הוא, כי עצם מעבר הזמן, מכרסם בחשש לשיבוש הליכי משפט ולהדחת עדים, מה גם שפרידן סיים חקירתו הראשית והוא מצוי בחקירה נגדית וממילא נראה כי מנוי וגמור עמו להעיד נגד המשיב. עוד טוען הוא, כי פרידן שפוט למאסר, נמצא במתקן משטרתי בלתי ידוע ושוטרים מלווים אותו לכל מקום. לפיכך, אין חשש להדחתו או לשיבוש הליכי משפט מצד המשיב ככל שהדבר מתייחס לפרידן.

7.לא שוכנעתי כי האחריות להשתלשלות ההליכים במהלך החודשיים מאז ההחלטה השניה, רובצת לפתחה של התביעה וכי החשש להדחת עדי המדינה או לשיבוש הליכי משפט פג או כורסם, עד שבאיזון הראוי בינו לבין זכותו של המשיב להיות משוחרר ממעצר גובר האחרון, כפי שטען הסניגור.

עובדה שלא ניתן לחלוק עליה היא, שתם העלה תלונות שונות בדבר מצב בריאותו ובשל כך נמנע מלהעיד פעם אחר פעם. בסופו של דבר נראה כי לא אובחנה מחלה פיזיולוגית, אלא, כעולה מדברי רופאו, מדובר במצב נפשי של חרדה ודיכאון. הסניגור טען, כי היה פגם בכך שמצבו של תם לא נבדק על-ידי רופא ממשלתי. לאור מקור התעודות הרפואיות, האינפורמציה הרפואית והאמון שבית המשפט והפרקליטה נתנו בתעודות ובתלונותיו של תם, אין הטענה מקובלת עלי. אכן, התנהגותו של תם מעלה תמיהות ואינה חד משמעית. יכול ותלונותיו אמיתיות ונובעות מחשש ומפחד מפני המשיב ומפני מה שיבולע לו ולבני משפחתו אם יעיד נגדו ויכול והן מהוות התחזות. כאשר שוקלים את התנהגותו של תם באספקלריה של החשש האמיתי והממשי לשיבוש הליכי משפט והדחת עדים - חשש שהיווה את הבסיס לשלוש ההחלטות של בתי המשפט לערכאותיהם - נוטה הכף באופן ברור לחובת המשיב. אופן התנהגותו של תם לא זו בלבד שאינה מכרסמת בחשש, אלא מחזקת אותו.

8.הפרוטוקול המלא נמסר לידי - לפי החלטתי - סגור במעטפה והפרוטוקול החלקי, שהיה לנגד עיני בית המשפט המחוזי, נמסר לידי כשהוא פתוח. לא עיינתי בפרוטוקול ישיבת הפרקליטות המלא, אלא רק בחלקי, אותו קיבל לעיון בית המשפט המחוזי בדיון בבקשת התביעה להגיש את הודעותיו של תם לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. אינני סבורה שהפרוטוקול איננו קביל בהליך זה. בהליכי מעצר, יש להבחין בין ראיות לכאורה הנדרשות לעניין הוכחת העבירות המיוחסות לנאשם, ביניהן עבירות של שיבוש הליכי משפט והדחה בעדות, לבין בדיקת קיומו של "יסוד סביר לחשש... לשיבוש הליכי משפט,... להשפעה על עדים" לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק כאשר קיום יסוד סביר לחשש זה נבדק לאחר שנקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אותן האשמות, כפי שנקבע בענייננו. להוכחת קיומו של סיכוי סביר להרשעה, ניתן לסמוך על ראיות קבילות בלבד. לעומת זאת, לעניין התשתית העובדתית הנדרשת לקיומו של "יסוד סביר לחשש לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים", רשאי בית המשפט לקבל גם ראיות שאינן קבילות במשפט גופו (י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק ראשון, תשנ"ז) 213). שיבוש הליכי משפט בעבר יכול להיות אינדיקציה לחשש בדבר שיבוש בעתיד (ב"ש 54/87 לוי נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 141, 146). לא אחת עיין בית המשפט במידע סודי, בין של התביעה ובין של הסניגוריה, וקיבל מידע ומסמכים שלא היו קבילים במשפט עצמו, לצורך חששות מסוגים שונים בהליך של מעצר עד תום ההליכים (ב"ש 321/85 מדינת ישראל נ' פסטינג ואח' , פ"ד לט(1) 802, 806; בש"פ 142/90 אלברטו פורטלאונה נ' מדינת ישראל , דף לפרקליט 284; בש"פ 1628/90 אבו רקייק נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(3) 314, 315; ב"ש 1138/84, 1139/84 חליל אבו זרקא ואח' נ' מדינת ישראל , דף לפרקליט 250).

9.לעניין משקלם של הדברים הרשומים בפרוטוקול, יאמר, כי הפרוטוקול איננו עמוד התווך של הקביעה לפיה קיים יסוד סביר לחשש ממשי של שיבוש הליכי משפט מצד המשיב, ככל שהדבר נוגע לתם. עמוד התווך הוא, החשש הממשי לשיבוש הליכי משפט כפי שקבעו כל הערכאות שדנו בנושא זה. חשש זה עולה גם מהתנהגותו של תם בבית המשפט כמתואר לעיל. אינני נדרשת לבחון מחדש קיומו של חשש כזה, אלא נדרשת אני לקבוע אם החשש התפוגג או כורסם. אינני מהססת לקבוע, שלא זו בלבד שהחשש לא התפוגג ולא כורסם, אלא הוא שריר וקיים ומקבל חיזוק מן הדברים הכתובים בפרוטוקול. החשש הוא ממשי, לא רק אם תם באמת ובתמים נתון במצב נפשי קשה ומטעם זה נמנע מלהעיד עד כה, אלא גם אם התלונות אינן אמיתיות והן באו כדי להחלץ ממתן עדות מחשש מן הסיכון הכרוך בכך לו ולמשפחתו. האפשרות שהתלונות אינן אמיתיות משום החשש מפני חשיפת שקריו של תם וקריסת גרסאותיו, נראית רחוקה לעומת האפשרויות האחרות.

10.הסניגור ביקש למצוא אחיזה לעמדתו בהחלטת השופטת בר-אופיר שדחתה את בקשת התביעה להגיש את הודעותיו של תם כראיה לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. לבד מכך שאין אני קשורה באמור באותה החלטה, אינני רואה סתירה בין הדברים האמורים לצורך ההחלטה בסוגייה שעמדה על הפרק שם, לבין קביעותי כאן.

אשר לטענת הסניגור בדבר העדר חשש ביחס לפרידן באשר הוא נתון במאסר, ייאמר כי הדרכים לאיים על עד, להשפיע עליו, או להדיחו, באופן ישיר או עקיף, רבות הן. לאור הקביעות בעניין החשש האמור, בהחלטות הקודמות, אין היותו של פרידן נתון במאסר, מעלה או מוריד.

הסניגור ביקש לטעון לכרסום בחומר הראיות, כפי שעולה לטענתו מתוך העדויות שנמסרו מאז ההחלטה השניה. לא מצאתי לנכון לאפשר טיעון בסוגייה זו בהליך זה. הסניגור ביקש לשמור על זכותו של המשיב להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט המחוזי אם יימצא לנכון לעשות כן. זכות זו שמורה לכל נאשם במקרה מתאים ואין הוא זקוק להצהרה של בית משפט זה בדבר זכותו זו.

הסניגור הוסיף וטען כי אין סיכוי שהמשפט יסתיים בשלושה חודשי הארכה, אם תינתן כזו. טענה זו עומדת אל מול טענתה האופטימית יותר של הפרקליטה לפיה אמורה שמיעת עדות עדי המדינה להסתיים בתקופה זו, בה קבועות כ40- ישיבות. קצב ההליכים תלוי בשני הצדדים מאחר ואין חולק כי בית המשפט המחוזי תורם את תרומתו המירבית לעניין תכיפות ויעילות הדיונים. יש להניח שכל אחד מבאי-כוח הצדדים יתרום גם הוא את תרומתו המירבית למניעת התמשכות המשפט שלא לצורך.

הסניגור ציין, כי המעצר מכביד ביותר על המשיב, בין השאר, משום תכיפות הבאתו לישיבות בית המשפט והחזרתו למעצר. המעצר גם מונע ממנו את האפשרות להכין את הגנתו כראוי, דבר הפוגע קשות באפשרות לניהול משפט הוגן. אכן, גלויים וידועים לבית המשפט הקשיים הממשיים והאמיתיים העומדים בפני מי שנעצר עד תום ההליכים נגדו, הן בעצם המעצר ותנאיו והן בקשייו להכין את הגנתו כראוי. אין ספק, כי שיקולים אלה צריכים גם הם להישקל בדיון על מעצרו של נאשם והארכתו. במקרה שלפנינו, נראה לי, כי סיום שמיעת עדות עדי המדינה הוא חיוני, קודם לשחרור המשיב ממעצרו וכי קיימת העדפה ברורה להבטחת מניעת שיבוש הליכי משפט והדחת עדים, על פני זכותו של המשיב להשתחרר ממעצר.

11.אשר על כן, אני נענית לבקשת המדינה ומאריכה את מעצרו של המשיב ב90- ימים החל מיום 24.11.00 או עד לסיום העדת עדי המדינה, לפי המוקדם. עם זאת, מוצאת אני לקבוע, כי אם שמיעת עדותם של תם ופרידן תסתיים לפני תום 90 ימי ההארכה, יוכל המשיב לפנות לבית משפט זה בבקשה לשחרר את המשיב מן המעצר בתנאים המתאימים, לפני שמיעת עדותו של עד המדינה גלגאו. אין בכך כדי להביע דעה באשר לגורלה של בקשה כזו.