רע"א 8354/08ניסן רוסמני נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים י' שנלר, ק' ורדי, ד' גנות), אשר דחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית המשפט השלום תל-אביב-יפו (כב' השופט ח' טובי) על פיו התקבלה תביעת המשיבה לפנות המבקשים מדירת מגורים בה החזיקה עד לפטירתה כדיירת חוזית בשכירות סוציאלית. לבקשה צורפה בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי.

אקדים ואומר כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. טרם התייחסות לטיעוני בקשת רשות הערעור אעיר כי על המבקשים היה להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע פינוי לבית המשפט המחוזי, לו הסמכות לדון בה לפני דיון בפני, ואולם לא מצאתי במסמכי הבקשה כל עדות לכך שצעד זה אכן נעשה. על כל פנים, משבחנתי את הבקשה לגופה ומשהוחלט, כאמור, לדחות את הבקשה ממילא מתייתרת שאלת סמכות מתן צו עיכוב ביצוע.

אמו של המבקש 1, הגב' רוסמני שוקט ז"ל (להלן: המנוחה ), הלכה לעולמה ביום 16.8.2002. המנוחה התגוררה בתנאי שכירות סוציאלית בדירה מכוחו של הסכם שכירות אשר נחתם ביום 30.12.1967 בינה לבין המשיבה (להלן: הדירה ). משחר ילדותו התגורר המבקש 1 בדירת המנוחה, והמשיך להתגורר בה לאחר נישואיו עם המבקשת 2 ביחד עם שלושת ילדיהם המשותפים. עובר לפטירת המנוחה, היו המבקשים בעלי הזכות לחכירה של דירה בת 3 חדרים ברעננה אשר נמכרה על ידם ביום 6.1.2005.

ביום 31.7.2003 הגישה המשיבה תביעת פינוי כנגד המבקשים. בית משפט השלום קיבל את תביעתה. על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי, שנדחה. בית המשפט המחוזי קבע שהמבקשים אינם זכאים להמשיך להתגורר בדירה מכוח חוק זכויות הדייר בדיוק הציבורי, תשנ"ח – 1998 (להלן: חוק זכויות הדייר ) הן לפי לשונו והן לפי תכליתו הסוציאלית. בעניין זה, קבע בית המשפט המחוזי, אין זה משנה אם הדירה שנקנתה הייתה מיועדת למבקשים או לילדיהם. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשים בדבר חוסר תום לבה של המשיבה, וכן דחה טענות הקשורות לרכישת זכויות כדייר מקורי או כצד להסכם השכירות של המנוחה, מאחר שהן סותרות את האמור בהסכם השכירות ומהותו כמו גם את הוראות הדין.

טענתם המרכזית של המבקשים בבקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פרשנות סעיף 3(ב) לחוק זכויות הדייר העוסק בזכות לשכירות של דייר ממשיך ולשונו:

הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא הייתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים.

לדברי המבקשים, שומה היה על הערכאות דלמטה לפרש את סעיף 3(ב) לחוק זכויות הדייר בצמצום, כך שמשמעותו תהא שאם במועד תביעת הפינוי אין למבקשים דירה בבעלותם יזכו לזכויות של דיירים ממשיכים. עוד טוענים המבקשים שהדירה שהייתה בבעלותם נמכרה במחיר נמוך וכספי המכירה הוקדשו כולם לכיסוי חובות, וכי במצב דברים זה לא מתגשמת תכלית החוק בביטול זכויות הדיירים; שהמבקש 1 הוא בעל זכויות חוזיות בדירה מאחר ואמו חתמה על חוזה השכירות בעודה האפוטרופוסית שלו; שהמשיבה לא פעלה בתום לב ומנועה מלדרוש את פינויים עת ידעה על כך שמאכלסים הם את הדירה במשך שנים ואף שלחה להם שוברים, ששולמו על ידם.

תנאי לקבלת בקשת רשות ערעור הוא קיום שאלה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים

(ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ,

פ"ד לו(3) 123 (1982) ואילו המקרה דנן אינו מעלה כל שאלה עקרונית. ברי כי המבקשים אינם עונים על תנאי סעיף 3(ב) לחוק זכויות הדייר השולל זכאות למעמד דייר ממשיך ממי שהייתה בבעלותו או בבעלות קרובו דירה בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי, זאת היות שהייתה בבעלותם דירה טרם פטירת המנוחה. תכלית התנאי היא " להבטיח כי הזכות להמשיך להתגורר בדירה תוענק רק לאותם נזקקי דיור, שבשום שלב לא היו בבעלותם דירה או מקרקעין, ומשכך התגוררו בדירה הציבורית עם הזכאים (והשוו בהקשר זה דברי חברי הכנסת בהצבעה על אישור החוק בקריאה שניה ושלישית - ד"כ (תשנ"ח) 9406 - 9414)" (עע"מ 8616/06 כהן נ' עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (לא פורסם, 16.12.2007) פיסקה 7). משכך, אין המבקשים עונים להגדרה של דיירים ממשיכים, ולא עומדות להם הזכויות הנגזרות ממעמד זה. המקרה על כן אינו חורג מגבולות עניינם של הצדדים לסכסוך, ואינו מצדיק דיון בגלגול שלישי. משהוחלט על דחיית בקשת רשות הערעור מתייתר מאליו הדיון בבקשה לעיכוב הביצוע.

משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.