רע"א 8356/99 ואחיד תאיה נ. מדינת ישראל

העורר הורשע על ידי בית משפט השלום בכפר-סבא בעבירה של תקיפת חסר ישע. בית המשפט, בבואו לגזור את עונשו של העורר, ציין כי לעורר "גליון הרשעות נכבד", הכולל עבירות של אלימות, תקיפה, הפרעה לשוטר, תקיפת שוטר, גניבה, חבלה במזיד, ועוד. בית המשפט הטיל על העורר, בגין העבירה בה הורשע, עונש של מאסר בפועל לתקופה של 10 חודשים ומאסר על-תנאי לתקופה של 12 חודשים. כמו כן בית המשפט הפעיל נגד העורר שני מאסרים על-תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד העורר, כל אחד לתקופה של 8 חודשים. לגבי כל אחד מהם החליט בית המשפט כי 4 חודשים ירוצו במצטבר לעונש המאסר שהוטל על העורר בתיק הנדון ו4- חודשים ירוצו בחופף לעונש זה. בסך הכל, אם כן, נדון העורר למאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים. הוא החל לרצות את עונש המאסר באותו יום, הוא יום 7.11.99.

העורר הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי ובמקביל ביקש מאותו בית משפט גם עיכוב הביצוע של עונש המאסר. בית המשפט המחוזי ביקש וקיבל בכתב את התגובה של פרקליטות המחוז לבקשת העורר לעיכוב הביצוע של העונש. פרקליטות המחוז כתבה בתגובתה כי העונש שהוטל על העורר אינו חמור וכי היא מתנגדת לעיכוב הביצוע, אך מסכימה להקדמת המועד לדיון בערעור. על יסוד הבקשה והתגובה בכתב, ובלי לקיים דיון במעמד הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לעיכוב הביצוע של העונש.

העורר הגיש ערר זה על ההחלטה של בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע העונש. הטענה העיקרית שלו היא, כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר החליט בבקשת העורר בלי לקיים דיון במעמד הצדדים. טענה נוספת היא, שבית המשפט המחוזי טעה גם לגוף העניין, שכן מן הראוי היה לעכב את ביצוע העונש.

בעת הדיון בפני הודה בא-כוח המדינה, בהגינותו, כי אכן מן הראוי היה שבית המשפט המחוזי יקיים דיון בבקשה לעיכוב הביצוע של העונש במעמד הצדדים. אכן, סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, קובע כי "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". לפיכך הודיע בא-כוח המדינה כי אין לו התנגדות לכך שהערר יתקבל והבקשה לעיכוב הביצוע תוחזר לדיון בבית המשפט המחוזי במעמד הצדדים.

עם זאת, הוסיף בא-כוח המדינה, אפשר גם שבית משפט זה ידון ויחליט לגוף העניין אם לעכב את ביצוע העונש. לגוף העניין, לדעתו, על פי ההלכה הקיימת, אין מקום לעכב את ביצוע העונש.

לאחר ששקלתי את שתי האפשרויות, הגעתי למסקנה שלא יהיה זה ראוי להשאיר את ההחלטה של בית המשפט המחוזי על כנה. מן הראוי להקפיד שלא לדון אדם בפלילים שלא בפניו. לפיכך אני מקבל את הערר ומבטל את ההחלטה של בית המשפט המחוזי.

בא-כוח העורר ביקש כי, בעקבות ביטול ההחלטה של בית המשפט המחוזי, אחליט לעכב את ביצוע העונש, ובהתאם לכך אשחרר את העורר מן המאסר בו הוא נתון מיום 7.11.99. בא-כוח העורר הסתמך, בבקשה זאת, על ההחלטה שניתנה על ידי בית משפט זה בבש"פ 4954/98 פסקרו נ' מדינת ישראל (לא פורסם). אכן, אין מניעה משפטית שכך אעשה. אך גם אין הכרח שכך אעשה. המקרה של פסקרו שונה מן המקרה שבפני, ולו רק משום שבאותו מקרה העורר נדון למאסר לתקופה של 10 חודשים בלבד. כמו כן, העורר במקרה שבפני נושא עמו עבר פלילי של ממש. לכן אני מחליט להחזיר את התיק אל בית המשפט המחוזי על מנת שידון מחדש, במעמד שני הצדדים, בבקשה לעיכוב הביצוע של העונש. חזקה על בית המשפט המחוזי כי, בהתחשב בנסיבות המקרה, יזרז את שמיעת הבקשה ככל שניתן, ולא ידחה את השמיעה ליותר מאשר ימים אחדים.

אוסיף כי בעת שקבעתי את מועד הדיון בערר זה, ביקשתי מפרקליטות המדינה לברר לקראת הדיון אם ניתן לקבוע מועד מוקדם לשמיעת הערעור. היום, בעת הדיון, הודיע בא-כוח המדינה כי פרקליטות המחוז ביקשה מבית המשפט המחוזי לקבוע מועד מוקדם לדיון בערעור. בית המשפט המחוזי נענה וקבע כי הערעור יישמע ביום 20.1.2000.

לסיכום, הערר מתקבל, ההחלטה של בית המשפט המחוזי מיום 21.11.99 בב"ש 92603/99 מתבטלת, והתיק מוחזר אל בית המשפט בתל-אביב-יפו על מנת שידון בבקשה לעיכוב הביצוע של העונש בהקדם האפשרי.