רע"א 8363/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. כיאל לוטפי

1.

המשיב הגיש תביעה בגין נזקי גוף כנגד המבקשת, היא חברת ביטוח, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). התאונה שבה נפגע המשיב הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי. ועדה רפואית בענף הנכות מעבודה של המוסד לביטוח לאומי קבעה לו דרגת נכות בשיעור 10% בגין פגיעה בעמוד השדרה הצווארי, וזאת לאחר הליכי ערר, הגשת תביעת החמרה, וערעור לבית הדין האזורי לעבודה. במקביל פנה המשיב לוועדת נכות כללית, וזו קבעה לו, בין השאר, נכות בשיעור של 15% בגין ליקוי שמיעה, שמועד תחילתה הוא יום התרחשות התאונה; ונכות בשיעור של 30% בגין הגבלה בעמוד השדרה הצווארי.

2.

המשיב הגיש לבית משפט השלום בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, לפי הוראות סעיף 6ב לחוק הפיצויים. בקשתו נדחתה, ועל כך הוא הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי וקבע כי קמה עילה להביא ראיות לסתור לגבי הנכות בעמוד השדרה הצווארי וכן בתחום אף-אוזן-גרון, אך דחה את הבקשה ביחס לפריטי נכות אחרים שנקבעו על-ידי ועדת הנכות הכללית. המבקשת סבורה כי היה מקום לדחות את בקשת המשיב במלואה, ומכאן בקשתה לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי.

3.

המבקשת טוענת כי מקרה זה אינו מן המקרים החריגים שבהם יש עילה להביא ראיות לסתור קביעת דרגת נכות על-פי דין. לעמדתה, ניתן להסביר את הפער שבין קביעות הוועדות השונות בדרכים שונות, ובכך נבדל מקרה זה מן המקרה שנידון ברע"א 8684/02 סהר חברה ישראלית לביטוח נ' מרזוק (לא פורסם, 5.12.2002). המשיב סבור כי יש לדחות את הבקשה מבלי לדון בה לגופה, משאין היא מעוררת שאלה משפטית המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". לגוף העניין, המשיב עומד על טענתו כי לא נמצא הסבר מניח את הדעת לפער שבין קביעות הוועדה לנכות מעבודה לבין קביעות הוועדה לנכות כללית.

4.

הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או עקרונית, ומשכך דינה להידחות. אכן, קיומו של פער בין החלטות של ועדות רפואיות שונות, כשהוא לבדו, אינו טעם מספק להתיר הבאת ראיות לסתור. אלא שהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא מבוססת על קיומו של פער בין קביעות הוועדות השונות בלבד. בית המשפט המחוזי בחן בפירוט את כל פריטי הנכות על-מנת לבדוק אם ניתן למצוא הסבר מניח את הדעת לפער הקיים. ביחס לשניים מן הפריטים קבע בית המשפט המחוזי כי אין בנמצא הסבר מספק לפער, ועל-כן קמה עילה להבאת ראיות לסתור לגבי אותם פריטים. בכך נהג בית המשפט לפי אמות המידה שהותוו בעניין מרזוק . המבקשת חולקת על המסקנות הפרטניות שאליהן הגיע בית המשפט המחוזי, אולם אין היא מצביעה על סוגיה עקרונית כלשהי, החורגת מעניינם של הצדדים, שמתעוררת בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיב ובשכר-טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח.