רע"א 8370/07 דוד גבאי נ. לידיה לאופר

לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו הוגשו שתי תביעות שנדונו במאוחד. האחת (א 167210/02) הינה תביעתו של המבקש כנגד המשיב 2 (להלן: ויאנברג ), לפירעונו של שטר חוב על סך 51,000 ש"ח שעשה ויאנברג לפקודתו של המבקש, ואשר ניתנה לויאנברג רשות להתגונן ביחס לסכום של 33,300 ש"ח מתוכם, אשר לטענתו שילם בשני מקרים לידי המשיבה 1 (להלן: לאופר ), בעבור חובותיו של המבקש כלפיה. השנייה (א 15702/03) הינה תביעתה של לאופר כנגד המבקש לפירעונם של חמישה שיקים, בסכום מצטבר של 60,328 ש"ח, אשר היו משוכים, או נחזו להיות משוכים על ידי המבקש, לפקודתה או שהוסבו לפקודתה. המבקש התגונן בפני ביצוע השיקים באמצעות טענת פרעתי בדבר חלקם ובטענה לפיה חלק מהשיקים לא הוסבו כנדרש ללאופר וכי החתימה על אחד השיקים אינה חתימתו.

התביעות אוחדו לאור טענתו של ויאנברג, לפיה כאמור פרע את חובו למבקש באמצעות תשלום הכספים אותם חב המבקש ללאופר. משכך, טען המבקש כי באם תתקבל טענתו זו, הרי שיש לקזז כספים אלו מהכספים אותם הוא חב ללאופר.

ביום 7.6.2005 דחה בית משפט השלום (כבוד השופט י' אטדגי) את תביעתו של המבקש כנגד ויאנברג (ביחס לסכום של 33,300 ש"ח, אשר לגביו ניתנה כאמור לויאנברג רשות להתגונן מפני התביעה השטרית), וקיבל את תביעתה של לאופר כנגד המבקש, למעט לגבי שיק אחד בסכום של 6,000 ש"ח. בית המשפט קבע (בעמוד 5 לפסק דינו), כי למעשה הן המבקש והן לאופר מודים כי ויאנברג שילם ללאופר סכום של 33,300 ש"ח, כחלק מכיסוי חובו למבקש. עם זאת קבע בית המשפט כי אין בסכום זה כדי להפחית מהחוב בגינו תבעה לאופר את המבקש, שכן מ דובר בכיסוי של חוב אחר, שאינו החוב בגינו תבעה. בעניין זה קבע בית המשפט כי הוכח שבעבור התשלום אותו העביר ויאנברג ללאופר נתנה בידו לאופר שיקים, השונים מהשיקים בגינם תבעה את המבקש. משכך קבע כי התשלום בסך 33,300 שנעשה על ידי ויאנברג בעבור המבקש נועד לכיסוי חוב השונה מהחוב הנתבע. בית המשפט אף דחה את טענת המבקש לפיה החתימה על אחד השיקים אינה שלו, בקבלו לעניין זה את עדותה של לאופר, לפיה המבקש הפקיד בעצמו שיק זה לחשבונה. בית המשפט דחה גם את טענת המבקש בדבר היעדר ההיסב הנדרש לפקודתה של לאופר, בהיות השיקים משוכים לפקודתה של החברה שבבעלותה, בקבעו כי המבקש לא חלק על כך שחובו ללאופר הינו חוב אישי, וכי ממילא אין בטענה זו, כשלעצמה, כדי להוות טענת הגנה בין שני צדדים קרובים.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 2809/05).

ביום 21.8.2007 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא א' קובו , סגנית הנשיא מ' רובינשטיין והשופטת ש' דותן ) את ערעורו של המבקש. בית המשפט קבע כי בית משפט השלום בחן את שלל הטענות שהועלו בפניו והוציא תחת ידיו פסק דין המבוסס על ממצאים עובדתיים שאין אין זה המקרה להתערב בהם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי משלא התערב בקביעותיו של בית משפט השלום, שכן לטענתו אין מ דובר

בממצאים עובדתיים, אלא בהכרעות משפטיות. לטענתו, שגה בית משפט השלום משקבע כי התשלום שנעשה על ידי ויאנברג נעשה לשם פירעונו של חוב השונה מהחוב הנתבע על ידי לאופר, חרף העובדה שטענה זו לא נטענה על ידיה. עוד טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי משדחה את טענתו בדבר זיוף חתימתו על אחד השיקים. לבסוף טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום ביישומו של הכלל המשפטי בדבר "הודאה והדחה".

המשיבה 1, מצידה, מתנגדת לבקשה וטוענת כי אין היא עומדת בכללים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור.

לאחר שעיינתי בבקשה על שלל נספחיה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש נדון כבר בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). חרף טענות המבקש בעניין זה, הרי שאין הבקשה מגלה כל שאלה משפטית של ממש, לא כל שכן שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, ואין בה כל עילה לקיומו של דיון בעניינם ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה . מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. חרף ניסיונותיו של המבקש להלביש את טענותיו בכסות משפטית עקרונית, הרי שכל כולן מופנות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. הלכה היא, כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, בייחוד כך מקום בו המ דובר בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (5) 297 (2004); מ' קרמניצר, " קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים " הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407)).

הן לגבי הקביעה כי התשלום שנעשה על ידי ויאנברג ללאופר נעשה לשם כיסויים של חובות השונים מהחובות בגינם תבעה לאופר את המבקש, ואשר מצאו את ביטויים בשיקים שונים, והן לגבי קבלת גרסתה של לאופר לפיה החתימה על השיק אותה מכחיש המבקש הינה אכן חתימתו, וכי המבקש אף הינו זה אשר הפקיד לחשבונה את השיק, הרי שמדובר בממצאים עובדתיים, שנקבעו על ידי בית משפט השלום לאחר שמיעת העדים שהופיעו בפניו ובחינת חומר הראיות שהוצג לו, ולא מצאתי כל מקום להתערב בקביעות אלו.

בכל הנוגע לטענת המבקש בדבר יישומו של הכלל בדבר "הודאה והדחה", הרי שלאור הקביעה המפורשת לפיה השיקים שנמסרו לויאנברג בעבור תשלומו ללאופר הינם שונים מהשיקים בגינם תבעה היא את המבקש, הרי שאין לכלל זה כל תחולה על ענייננו. יצוין כי אף המבקש אינו מבהיר את טענתו הנ"ל, ומדוע יש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בעניינו, ומסתפק בהעלאתה בעלמא.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש ישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה 1 בסך 10,000 ש"ח.