רע"א 8371/99 יצחק זוזיאשווילי נ. מדינת ישראל

1.העותר הורשע בבית משפט זה בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן החוק), לאחר שבית המשפט המחוזי בחיפה זיכה אותו מעבירת הרצח והורשע בעבירת סיוע להריגה. בפני עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה.

2.בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 02/05/96, (ת.פ. 700/96) הואשם העותר בעבירת הרצח על פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ובעבירות שימוש בנשק שלא כדין, על פי סעיפים 144(א)+(ב) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום המית הנאשם את המנוח בכוונה תחילה. המנוח היה שותפו במכון ליווי. ביום 27/02/96 הסיע העותר את המנוח לכיוון צפון. מאז לא נראה המנוח בחיים. בתאריך 02/03/96 נמצאה גופת המנוח כשהיא ירויה פעמיים, ושרופה. הראיות הקיימות כנגד העותר בתיק זה הן נסיבתיות. ראשית , האקדח אשר שימש לירי במנוח (ושהיה שייך לאחיו של העותר) נמצא על גופו של העותר ביום 07/03/96. כן נמצא ברשותו צרור המפתחות של העותר. שנית , העותר הוא האחרון שנראה בחברת המנוח. שלישית , העותר רכש ג'ריקן פנס ובנזין בכמות של 4.5 ליטר, ביום 27/02/96. את הבנזין רכש שעה וחצי לפני שנפגש עם המנוח בצומת הצ'ק פוסט (הנסיעה האחרונה). רביעית , על גופת המנוח ובסמוך לה נמצאו סימני בנזין, וכן בתא המטען של מכונית האיביזה של המנוח, לאחר שנמצאה. כן נמצא בקבוק טמפו-סודה בו שרידי בנזין, בין חפציו של העותר אשר הוציא העותר והניח על פח הזבל שליד ביתו בערב מעצרו. העותר הביא הסבר לראיות אלו. עיקרו של ההסבר נעוץ בקיום חבורת "גברתנים" אשר הוא היה נתון לאיומם. לכן נסעו הוא והמנוח בליל ה27/02/96 כאשר הם נושאים נשק, להפגש עמם והעותר עזב את המקום והשאיר את המנוח לבד עם חבורה מסוכנת זו. אולם, סירב הוא לחשוף את זהותם בנימוק שהוא עושה זאת מחמת חשש לחייו ולחיי בני משפחתו. בית המשפט המחוזי סבר, כי במקרה שבפנינו, הראיות הנסיבתיות אמנם מטילות חשד כבד על העותר אולם אין בכוחן להוכיח אשמתו מעבר לכל ספק סביר.

3.בית המשפט המחוזי העניק משקל גדול לעובדה שהעותר הסתובב כשעל גופו כלי הרצח ביודעו שמתנהלת חקירה על נסיבות מותו של המנוח. בית המשפט גרס, כי:

"לא מתקבל על הדעת ואין זה סביר והגיוני שאדם שביצע רצח באקדח, שהוא הראיה המרכזית נגדו, יחזיק ברשותו אקדח זה תקופה ממושכת לאחר ביצוע הרצח ולא יעשה דבר כדי להעלים או להשמיד את הראיה, שהיא בעלת משקל כה רב כנגדו".

כן העניק משקל גדול לעובדה שלא נתגלה כל מניע אפשרי בגינו היה לעותר עניין ברציחתו של המנוח. עוד קיבל בית המשפט המחוזי כמהימנה גרסה של עד ראיה, שמסר, כי ראה את המנוח בחיים בשעות הערב של יום ה28/02/96-, כלומר, למחרת היום בו שהה עם העותר. על סמך זאת קבע, כי אין לראות את העותר כמי שהיה האחרון שנראה בחברת המנוח בעודו בחיים. בנוסף מעדותו של איש משטרה, לפיה העותר פרץ בבכי כאשר נאמר לו שהמנוח נרצח ביריות מאקדחו של אחיו, הסיק בית המשפט שהעותר לא ידע שהאקדח שנתפס על גופו שימש ככלי הרצח. בית המשפט המחוזי הרשיעו בסיוע להריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, יחד עם סעיף 33 לחוק העונשין. זאת בעיקר על סמך העובדה שהעותר החזיק באקדח ששימש ככלי הרצח, וכך

"תרם ליצירת התנאים לשם הריגת המנוח באמצעות האקדח שהיה ברשותו ואשר הגיע לרשות אלו שהשתמשו בו והרגו את המנוח"

כמו כן, על סמך גרסת הנאשם אשר לקבוצה האלימה והמסוכנת, הרי שהיה עליו לראות את הסכנה המוחשית הקיימת כאשר השאיר את המנוח לבד בחברת קבוצה זו. נקבע, כי מחדל זה גם הוא מהווה סיוע להריגה. גזר הדין שהוטל על העותר הוא 6 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו של העותר בפרשה זו. כמו כן נגזרה עליו שנת מאסר על תנאי לשלוש שנים מתום ריצוי עונש המאסר בפועל והתנאי הוא על כל עבירת אלימות בה יורשע הנאשם או עבירות בנשק שלא כדין, על פי הסעיפים 144(א)+(ב) לחוק העונשין.

4.הוגש ערעור על פסק דין זה לבית המשפט העליון (כבוד השופטים י' קדמי, ד' דורנר, ע' ר' זועבי). ערעורו של העותר כוון כנגד הרשעתו בעבירה של סיוע להריגה, אולם הוא חזר בו מערעורו זה בהמשך, ואילו המדינה ערערה כנגד זיכויו של העותר מעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט העליון פסק פה אחד, כי יש להרשיע את העותר ברצח לפי סעיף 300(א)(2). בית המשפט העליון העניק משקל כבד לעובדה שכלי הרצח נמצא על גופו של העותר, זאת ללא כל מתן הסבר סביר לכך. כך גם לגבי החזקת צרור המפתחות האישי של המנוח. בית המשפט קבע, כי העותר נתן שתי גרסאות סותרות (אחת במשטרה ואחת במשפט), אשר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. כמו כן כל אחת מהגרסאות בפני עצמה, אינה סבירה ואינה מעוררת אמון. אי לכך, לא רק שאין בהן הסבר סביר להמצא האקדח ברשותו, "אלא- שהכזבים שבאמצעותם ניסה ליתן הסבר כזה, מקנים להעדר ההסבר משקל מוגבר לחובתו". עוד קבע, כי את הבכי ראוי היה לבחון על רקע הראיות המסבכות את המערער באחריות למוות, ולא על רקע הסברו ה"תמים" כפי שעשה בית המשפט המחוזי. ללא הסבר סביר (די לעורר ספק כדי לסתור החזקה) הנוטל את כוחה של החזקה שבעובדה בדבר אחריות לרצח, קמה חזקה שהעותר הוא שרצח את המנוח ביום ה27/02/96-. בית המשפט העליון לא נתן משקל כלשהו לעד הראיה הטוען, כי ראה את המנוח יום למחרת. זאת מפני שהדבר בלתי אפשרי משום שקבע, כי המסקנה היחידה ההגיונית העולה מן העובדות היא, כי המנוח הומת בליל ה27/02/96-. העותר גם לא נתן הסבר סביר לעובדה שהעותר חזר לבדו מן הנסיעה המשותפת עם המנוח לכיוון צפון בליל הרצח, ושמאז לא התקיים קשר כלשהו עם המנוח. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שבה נראה או נשמע המנוח בחיים. העדר הסבר סביר כזה הינו בעל משקל ראייתי נכבד לחובתו של העותר. לסיכום קבע, כי:

"המסקנה האחת והיחידה העולה ממקבץ העובדות המסבכות, בהעדר הסבר סביר לאף אחת מהן, היא: שהמערער [העותר, א.ב.] נושא באחריות לרצח המנוח".

5.ביום 25/11/99 הגיש העותר עתירה לדיון נוסף בפני בית משפט זה. טענתו הראשונה , היא, כי בית המשפט העליון הכריע בפסק הדין לחובת העותר, על סמך חזקות עובדתיות בעלות אופי של חזקות בדין, "הממסמסות את חזקת החפות ומעבירות למעשה את נטל השכנוע וההוכחה מן התביעה אל הנאשם". לדידו בית המשפט העליון פסק אך ורק על סמך ראיה נסיבתית אחת ויחידה והיא החזקת האקדח שבו בוצע הרצח על ידי העותר, 8 ימים לאחר ביצוע המעשה, כאשר בהעדר הסבר סביר לכך הופכת החזקה העובדתית לחלוטה. על כך ורק על כך מבוסס לטענת העותר פסק דינו של בית המשפט העליון. מכך גזר בית המשפט, כי עדות עד הראייה שראה את המנוח יום לאחר שנראה בחברת העותר נדחית מפני החזקה החלוטה. גם בכיו של הנאשם - על פי אותה חזקה - אינו מעורר לפיכך ספק סביר. בהקשר זה טוען העותר בנוסף, כי מחזקה חלוטה זו גזר בית המשפט העליון גם את היסוד הנפשי הדרוש לביצוע עבירת הרצח - כוונה תחילה. לדידו:

"חזקה עובדתית זו אינה נכונה, אינה אמיתית והיא פוגעת פגיעה של ממש בחזקת החפות ומעבירה את נטל השכנוע במקום שאין להעביר נטל שכזה".

טענה שנייה של העותר היא, כי בית המשפט התערב בממצאי מהימנות והתרשמות של בית המשפט המחוזי באופן העומד בניגוד להלכה הפסוקה בנושא. זאת עשה בנוגע לעד הראייה אשר העיד, כי ראה את המנוח יום לאחר שנטען בכתב האישום, כי העותר הרגו. לטענת העותר, לאור קביעת בית המשפט המחוזי, כי עדותו מהימנה אין מקום לבדיקת מהימנות בערכאת הערעור, או לשינוי קביעות מהימנות. כל אלו, לטענתו, מנוגדים להלכה הקיימת, בשל פגיעה בעקרון החוקיות ובחזקת החפות. לאור זאת, מן הראוי לדעתו לקיים דיון נוסף בשאלות אלו, ויש בהן עילה לקיום דיון נוסף.

6.המשיבה מתנגדת לעתירה ומבקשת לדחותה. לטענתה אין כל עילה לקיום דיון נוסף במקרה שבפנינו משום שאין בו חידוש הלכה ואין בו קביעת הלכה קשה או חשובה. פסק הדין של בית המשפט העליון דן בדיות הראיות שהובאו להוכחת אשמתו של העותר. בית המשפט העליון הסיק מסקנות אחרות תוך יישום הדין על העובדות. זאת, ללא חריגה מסמכות ערכאת הערעור. אשר לשאלת קיום היסוד הנפשי הנדרש, לטענתה, הגופה מעידה על קיומה של כוונה תחילה - המנוח נמצא הרוג ללא כל ראיה בדבר קנטור או מאבק היכולים להעיד על פגיעה תוך הגנה עצמית; המנוח נורה בשני כדורים ממרחק קצר; גופתו נשרפה כאשר היא משוחה בבנזין אשר נקנה מבעוד מועד (דבר המעיד על הכנה); לכל אלה נוספות שאר הראיות הנסיבתיות. כן, העותר הורשע על סמך מכלול שלם של ראיות נסיבתיות ועל סמך התנהגותו המסבכת, שעניינה נקיטת התייחסות הפכפכה לראיות שהוצגו לו במהלך החקירה, ושקר מהותי. התנהגותו היותה חיזוק ותמיכה לראיות המפלילות. ראיות נוספות רבות מסבכות את העותר בביצוע העבירה. בין היתר קניית ג'ריקן, פנס, בנזין, החזקת צרור המפתחות האישי של המנוח, בקבוק סודה-טמפו ושרידי בנזין ועוד ראיות מפלילות. לכל אחד מאלו העלה גרסאות שונות ומשונות אשר היו מלאות סתירות ושקרים. כמו כן נמנע העותר מלהביא עדי הגנה שמסר את שמותיהם בחקירותיו במשטרה ואשר יכלו לסייע בידו ועוד כהנה וכהנה התנהגויות מסבכות וגרסאות שקריות. לאור כל אלה, עולה, כי טענתו של העותר כאילו כל ההרשעה התבססה על מציאת כלי הרצח אצל העותר יוצרת רושם שגוי. כפי שניתן לראות, ראיות רבות עמדו לנגד עיני השופטים בהכריעם את הדין.

7.גם בסטיית בית המשפט העליון מהעובדות שנקבעו על ידי בית משפט קמא ומהמסקנות שהסיק, אין עילה לקיום דיון נוסף. השגה על ממצאים עובדתיים, אינה מצדיקים קיומו של דיון נוסף. המשיבה טוענת עוד, כי עדותו של העד אשר העיד, כי ראה את המנוח יום לאחר המועד בו נקבע שנרצח, הייתה מלאת סתירות, וכן לא תאמה את שאר הראיות הקיימות בתיק. לסיכום, בפסק הדין המרשיע את העותר, ההחזקה באקדח הרצח על ידו, איננה מהווה בסיס יחיד להרשעתו, אלא מהווה חלק חשוב ממקבץ הראיות הנסיבתיות שהצטבר כנגדו והמהוות בסיס מוצק להרשעתו. למעשה העותר שב ומעלה בבקשתו טענות שמקומן בשלב הערעור. כל הטענות שמועלות בבקשה מכוונות כנגד המסקנות שהסיק בית המשפט העליון מחומר הראיות, ומקומן של אלה אינו במסגרת בקשה לדיון נוסף.

8.לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה לה, נחה דעתי, כי דין העתירה להדחות. אין בפסק הדין כל הלכה חדשה או סתירה להלכה קודמת, המצדיקה עריכתו של דיון נוסף. אכן, העותר לא הורשע אך על יסוד העובדה הבודדת שהחזיק את הנשק ששימש ככלי הרצח שמונה ימים לאחר היום שנקבע כיום הרצח. ראיות נסיבתיות רבות וכבדות משקל בנוסף להתנהגותו המסבכת של העותר (גרסאות סותרות, שקרים, הרכב בו נסע, רכישת הבנזין וכו'), עמדו ביסוד הרשעתו. אי לכך אין כל יסוד לטענה לפיה נקבעה בפסק הדין חזקה ראייתית באשר לאשמתו, רק מעצם החזקת האקדח. אשר לטענתו השנייה של העותר, בדבר התערבות ערכאת ערעור בקביעות מהימנות של הערכאה דמטה, הרי שגם בטענה זו אין בסיס בנסיבות המקרה לקיומו של דיון נוסף. בבית המשפט המחוזי, נקבע, כי לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי, כי אין לאמץ ממצא כלשהו על סמך עדותו של עד זה, וכי העד כנראה לא שיקר בעדותו, למרות שקיימים סימני שאלה לא מעטים בעדותו ואי דיוקים בנושאים שהיה חייב לדייק בהם, אין בכוחם של אלו לבטל באופן מוחלט ומלא את העדות. בבית המשפט העליון, לאור הקביעה החד משמעית כי המנוח נפטר בליל ה27/02/96- נקבע, כי לא יתכן שהעד ראה את המנוח ביום 28/02/96. בית המשפט העליון קבע, כי כנראה נפלה טעות במועד המפגש בו נקב עד הראיה או טעות שמקורה בזיהוי המנוח. במצב דברים זה, לא מצאתי בקביעתו העובדתית של בית משפט זה משום עילה לקיומו של דיון נוסף.

אשר על כן העתירה נדחית.