רע"א 8372-22 רע"א 8372-22

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 23.11.2022, בע"א 64945-10-21 (השופטים ש' שוחט – סג"נ, ע' רביד ו-נ' שילה), שבגדרו התקבל חלקית ערעור המבקש על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, מיום 19.10.2021, בת"א 6519-04-19 (השופט א' ברקאי).

2.בשנת 2003, שכרו המשיבים – בעלי זכויות במקרקעין במתחם גאולים ברמת השרון (להלן: המתחם) – את שירותי המבקש, עורך דין במקצועו, במטרה שיפעל להשבחת זכויותיהם. בין המבקש לבין כל אחד מהמשיבים נחתם חוזה, שבו פורטו, בין היתר, השירותים המשפטיים שהמבקש התחייב לספק למשיבים, והתשלום שבו יחובו המשיבים למבקש, בגין מתן השירותים. בסעיף 7 לחוזה, נקבע השכר שהמבקש יהיה זכאי לו, במקרה שבו יחליטו המשיבים לפטרו, טרם השלמת כלל הפעולות. בסעיף זה, נקבע כדלקמן:

"7.1. עוה"ד יהא זכאי לשכר טרחה, מלא, בגין כל השירותים שניתנו על ידו עד למועד הפסקת ההתקשרות על פי הסכם זה, ושכר זה יחושב על פי שעות העבודה שיוקדשו על ידו, במהלך ייצוג הלקוח ויעמוד על – $175 בצירוף מע"מ לכל שעת עבודה (עוה"ד ינהל יומן ובו ירשמו שעות העבודה שיוקדשו על ידו, וימסור, מידי חודש, פירוט מלא לגבי שעות העבודה שהצטברו).

7.2. באם יראה הלקוח לנכון להפסיק את ההתקשרות, על פי הסכם זה, לאחר אישורה של התכנית החדשה החלה על המקרקעין ולאחר השלמת הטיפול בהיטל ההשבחה שיחול בגין אישורה והטיפול בתשלומים שידרשו על ידי מינהל מקרקעי ישראל, עקב שינוי יעוד המקרקעין ולפני עריכתם של ההסכמים המסדירים את המימוש יהא העו"ד זכאי לשכר ראוי, המסתכם בכדי 1.5% משווי כל השטחים שניתן יהא לבנות על המקרקעין ולאחר עריכתם של הסכמי השיתוף ו/או 'הסכמי הקומבינציה' יהא עוה"ד זכאי למלוא השכר שהובטח לו על פי הוראות סעיפים 3 ו- 4".

3.ביום 3.4.2019, הגיש המבקש לבית משפט השלום תביעה על סך של 1,600,578 ₪, שבגדרה טען כי המשיבים פיטרו אותו מהמשך יִצוּגם, ולא שילמו לו את השכר שנקבע בהסכם. זאת, חרף העובדה שסיפק להם שירותים משפטיים בכל הנוגע להשבחת הזכויות במתחם, במשך כ-15 שנה. המבקש עתר לקבלת מלוא השכר שהובטח לו, מכוח סעיף 7.2 לחוזה; לחלופין טען המבקש, כי על המשיבים לשלם לו את מלוא הסכום הנתבע, שכן פיטוריו בשלב זה נעשו "שלא בתום לב ובדרך מקובלת", ומהווים "הפרה של הסכמים אלה, בנסיבות המזכות [אותו] בפיצויי קיום". ביום 25.6.2020, הגיש המבקש בקשה לתקן את כתב התביעה, ולהוסיף טענות לגבי תשלום שכר טרחה ראוי. בקשה זו – נדחתה, בהחלטה מיום 1.12.2020; בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי – נדחתה אף היא, בהחלטה מיום 5.1.2021 (רע"א 11108-12-20).

4.ביום 19.10.2021, לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים, והתקיימו שני דיונים במסגרת קדם-משפט, הורה בית משפט השלום על מחיקת התביעה, טרם קיומו של הליך הוכחות. נקבע, כי ההתחייבויות החוזיות שעליהן ביסס המבקש את התביעה, אינן מקימות חבות של המשיבים כלפיו. בתוך כך נקבע, כי לפי סעיף 7.2 להסכם, הזכאות לתשלום השכר המלא מתגבשת רק לאחר השלמת הטיפול בהיטל ההשבחה, ובתשלומים "שיידרשו על ידי מינהל מקרקעי ישראל"; ואולם, כפי שהודה המבקש במסגרת הדיונים שהתקיימו בקדם המשפט, הטיפול בהיטל ההשבחה, כמו גם בתשלומים למינהל מקרקעי ישראל – לא הושלם. משכך נקבע, כי חבות המשיבים למבקש, מכוח סעיף 7.2 להסכם, כלל לא התגבשה. עוד נקבע, כי המבקש לא העלה טענות לקבלת תשלום מכוח סעיף 7.1. להסכם, בהתאם לשעות העבודה שהשקיע בפועל, ואף לא הציג, כנדרש על-פי החוזה, יומן רישום מסודר של שעות העבודה. נוכח האמור, קבע בית משפט השלום כי "אין מקום להמשיך בבירור התביעה אשר כבר מעיון בתצהיר [המבקש] למדים שיש לסלקה כבר בשלב זה", וכי "בהינתן העובדה שאפשר ול[מבקש] טענות בדבר שכר ראוי הרי אין מקום לדחות את התביעה אלא למחוק אותה".

5.ביום 27.10.2021, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין. הערעור – התקבל חלקית. באשר לעילת התביעה הראשית – תשלום מלוא השכר, מכוח סעיף 7.2 לחוזה – קבע בית המשפט המחוזי, כי אין מקום להתערב בפסק הדין של בית משפט השלום. נקבע, כי מלשון ההסכם, כמו גם מתצהיר המבקש, ומהודאותיו לפני בית משפט השלום, עולה בבירור כי התנאים לתשלום שכר לפי סעיף זה – לא התממשו; משכך, ברי כי לא קמה מכוחו חבות של המשיבים כלפי המבקש. עוד נקבע בהקשר זה, כי הפרשנות שהציע המשיב, שלפיה החלופה השניה הקבועה בסעיף 7.2 – "ולאחר עריכתם של הסכמי השיתוף ו/או 'הסכמי הקומבינציה' יהא עוה"ד זכאי למלוא השכר שהובטח לו" – כלל אינה תלויה בקיום התנאים הקבועים ברישא של הסעיף, קרי טיפול בתשלום היטל ההשבחה, ובתשלום למינהל מקרקעי ישראל – היא "פרשנות מקורית של ההסכם שנכרת בין הצדדים, פרשנות שאינה מסתברת כלל". זאת, שכן "לפי פרשנות זו, לצורך קבלת השכר בשיעור המופחת של 1.5% וטרם עריכת ההסכם עם היזם, נדרש ה[מבקש] לטפל בעניינים שונים שאין חולק שהם בגדר תכולת העבודה שנקבעה בהסכם ושהמשיבים נדרשים להם גם לאחר כריתת ההסכם עם היזם אך אם הפיטורים נעשו בשלב שלאחר עריכת ההסכם מול היזם יופטר ה[מבקש] מביצוע הטיפול באותם עניינים ובכל זאת יקבל את מלוא השכר החוזי". בנוסף נקבע, כי בלאו הכי, המבקש לא הציע פרשנות זו בכתב התביעה, או בתצהיר העדות הראשית שהגיש לבית משפט השלום. לגבי עילת התביעה החלופית – תשלום פיצויי קיום, נוכח חוסר תום הלב של המשיבים והפרת ההסכמים – נקבע, בהסכמת המשיבים, כי מאחר שבפסק הדין של בית משפט השלום לא נמצאה כל התייחסות לטענות המבקש בהקשר זה, התיק יוחזר לבית משפט השלום, לדיון בעילה זו בלבד.

המבקש סרב להשלים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי לגבי עילת התביעה הראשונה, והגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין, היא הבקשה שלפנַי.

6.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה – להידחות, אף ללא צורך בתשובה מאת המשיבים. זאת, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. טענתו המרכזית של המבקש, היא כי שגה בית המשפט המחוזי, בכך שדחה את עמדתו לגבי עילת התביעה הראשונה, בהתבסס על "קביעה שלפיה המבקש לא העלה את פרשנותו להסכם לדיון בפני הערכאה הדיונית". לדידו, מדובר בשגיאה חמורה, שכן "המבקש העלה גם העלה [...] את פרשנותו להסכם לדיון בפני הערכאה הדיונית". דא עקא, לא זה הנימוק שבגינו נדחו טענות המבקש. בית המשפט המחוזי לא ביסס את עמדתו על כך שהמבקש לא הציע כל פרשנות להסכם, במסגרת ההליך בבית משפט השלום, אלא על כך שבכתבי הטענות שהגיש, אין זכר לפרשנות הספציפית שהוצעה על ידו, במסגרת הערעור, לסעיף 7.2. ממילא, טענות המבקש לא נדחו רק מנימוק זה, אלא שבית המשפט המחוזי דן בפרשנות שהציע המבקש לגופה, וקבע, כאמור, כי היא "אינה מסתברת כלל". עוד טוען המבקש, בהקשר זה, כי הכרעת בית המשפט המחוזי גרמה לו לעיוות דין, שכן לא ניתנה לו הזדמנות ראויה להתמודד עם הקביעה האמורה, "ולהפנות את ערכאת הערעור לעיסוק בפרשנות ההסכם בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית". ואולם, טענה זו נטענה בעלמא; אף בבקשה שלפנַי, לא הצביע המבקש על סעיף בכתב התביעה, או בתצהיר העדות הראשית שהגיש לבית משפט השלום, שבו הוצעה פרשנות כאמור לסעיף 7.2 בהסכם. דין טענות אלה, אם כן – להידחות.

7.משלא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין, ומשלא עלתה טענה כי המקרה מעורר שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים – אין הצדקה להתערבות ב'גלגול שלישי'. בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.