רע"א 8393/19 מ.ע.ג.ן. - ייעוץ וניהול נכסים בע"מ נ. בוטיק - שימור מבנים בע

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק הדין בו דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 1916-05-19; השופטת העמיתה ש' דותן ) את ערעור המבקשות על פסק דינו של בית משפט השלום בעיר (ת"א 42547-11-18; השופט א' ברקאי ), אשר דחה על הסף את תביעתם נגד המשיבים. ברקע תביעה זו ניצב הליך קודם שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בפני הרשם (כתוארו אז) נ' שילה (תא"ק 9255-12-17) – ובו חויבו המבקשות (ונתבע נוסף, ד"ר משה וינברג) לשלם למשיבה 1 (להלן: המשיבה ) 2,592,170 ₪ (בתוספת ריבית, הצמדה והוצאות משפט). פסק הדין בהליך הקודם ניתן ביום 19.2.2018, פסיקתה מתוקנת נחתמה ביום 13.5.2018, וכחודשיים לאחר מכן – ביום 10.7.2018 – פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל נגד המבקשות, שטרם פרעו את חובן. תחילה, הגישו המבקשות "התנגדות וטענת 'פרעתי'" (להלן: ההתנגדות בהוצל"פ ), אך בסופו של יום, ולאחר שרשם ההוצל"פ דחה את בקשתן לאישור הסדר חוב (להלן: החלטת רשם ההוצל"פ ), שילמו את חובן "תחת מחאה". מכאן התביעה שביסוד ההליך הנוכחי – בה תבעו המבקשות את נזקיהן כתוצאה מפתיחת תיק ההוצל"פ, בטענה שמדובר בצעד שנעשה בחוסר תום לב, שכן המשיבים נדרשו להגיע "לפתרון מוסכם עם [המבקשות], שהסכימו לדרישותיהם", ולהעניק להן פרק זמן נוסף לביצוע התשלום.

כאמור, התביעה נדחתה על הסף, וערעור על כך נדחה אף הוא. בפסק דינו, ציין בית המשפט המחוזי כי טענת חוסר תום הלב נדחתה בשעתו בהחלטת רשם ההוצל"פ, בה נאמר כי "המדובר הוא בהשבת כספים ששילמה [המשיבה] בעין, במקום החייבים [...] ולא ניתן להקל ראש בזכות הקניין של [המשיבה]". על החלטה זו לא הוגש ערעור, והיא הפכה חלוטה, כך שאין בידי המבקשות לתקוף כעת את סמכות הרשם באמצעות תביעה חדשה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי דין הטענות בעניין הסמכות להידחות גם משום ש"בעל דין אינו רשאי לטעון דבר והיפוכו בשני הליכים שונים", והמבקשות עצמן ביקשו סעד בהליכי ההוצל"פ על יסוד ההנחה שהרשם מוסמך לדון בסוגיית תום הלב. עוד נקבע, כי, בנסיבות העניין, פתיחת תיק ההוצל"פ "אינה יכולה להוות התנהלות חסרת תום לב מצד [המשיבה]", וכי דווקא תביעת המבקשות עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. בבקשת רשות הערעור, טוענות המבקשות כי תביעתן סולקה שלא כדין – וכי התקיימו התנאים למתן רשות ערעור אף שמדובר בגלגול שלישי.

2.

דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתשובה, הואיל והיא אינה מעוררת שאלות עקרוניות, ואינה מגלה עיוות דין.

כך, ברי כי בית המשפט המחוזי לא שלל את חובתו העקרונית של זוכה לנהוג בתום לב בפתיחת הליך ההוצל"פ. אדרבה, בית המשפט פירט את ההליכים הרבים שנקטו המבקשות בניסיון לעכב את תשלום החוב הפסוק, וקבע כי "בנסיבות אלה" ענייננו אינו דומה לסוגיה שנדונה ברע"א 1233/91, ולא ניתן לראות בדחיית ההצעה לשלם את החוב בתוך 90 יום משום חוסר תום לב. משמע, מדובר בקביעה נקודתית מובהקת, שאינה חורגת מד' אמותיהם של הצדדים להליך.

3.

גם בשאלת סמכויות רשם ההוצל"פ אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור, שעה שהיא כלל אינה מתעוררת בענייננו. בית המשפט המחוזי לא נדרש לגופה של הסוגיה, ולא קבע דבר לגבי היקף סמכויות רשם ההוצל"פ. כל שנאמר הוא שהמבקשות מנועות מלטעון בעניין במסגרת תביעתן הכספית – לאחר שהציגו עמדה הפוכה בהליך ההוצל"פ, ולא ערערו על החלטת הרשם בעניין בהליך המתאים. זוהי קביעה נקודתית, המבוססת על תשתית עובדתית קונקרטית בנוגע לתום הלב של המבקשות, ואין מקום להתערב בה בגלגול שלישי. הוא הדין ביחס להשגות העובדתיות שמעלות המבקשות לגבי תיאור הליך ההוצל"פ.

לצד זאת, ראוי להעיר כי הטענה לפיה סוגיית תום הלב הוזכרה בהתנגדות בהוצל"פ "כדי להציג בפני כב' רשם ההוצאה לפועל את התמונה העובדתית המלאה, הא ותו לא!" (פסקה 55 לבקשת רשות הערעור), מעוררת תהיות. כתב ההתנגדות אינו נמנה על 17 נספחי הבקשה הנוכחית, אך עיון בו מלמד שמדובר בתיאור לא מדויק, אם לנקוט לשון המעטה. כך, בפתח הפרק העוסק בעניין חוסר תום הלב, הדגישו המבקשות כי "פתיחתו של תיק הוצאה לפועל, למימושו של פסק דין, וניהול ההליכים בו, כפופים לתחולתו של עקרון תום הלב, ולראש ההוצל"פ הסמכות, לדון ולהכריע בטענות העוסקות בחוסר תום לב" (פסקה 40 להתנגדות בהוצל"פ). המבקשות הציגו אסמכתאות לטענה משפטית זו, ורק לאחר מכן פרשו את גרסתן העובדתית לגבי התנהלות המשיבה. לדידן, האחרונה הובילה, במתכוון, להגדלה מיותרת של סכום החוב, באמצעות פתיחת הליכי ההוצל"פ, "ואין לחייב את המבקשים בסכומים אלו, אלא על המשיבה לשאת בתוצאות מהלכיה המניפולטיביים" (פסקה 51). אין צורך בפרשנות מעמיקה של הטקסט המצוטט כדי להסיק שתיאורו כהצגת "תמונה עובדתית" גרידא, גובל בחוסר תום לב של ממש.

4.

אף ביתר הטענות ה"עקרוניות" אין ממש. בית המשפט המחוזי לא שלל את הפרשנות הגמישה שמציעות המבקשות למונח "מיידי", אלא קבע כי גם פרשנות כזו אינה מסייעת לה בנסיבות העניין – וראו לעיל, פסקה 2.

הטענות בעניין "טענות האווירה" עונות בעצמן להגדרה זו. בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל עצמאי להליכים הנוספים שהתנהלו בין הצדדים, וכל שנאמר הוא כי קביעות שיפוטיות בהליכים קודמים, בדבר ההתנהלות הדיונית הפסולה של המבקשות, וחוסר תום הלב הקיצוני שלהן, יפות "מקל וחומר גם בענייננו". זאת, מאחר ש"בענייננו, הוכח באופן שאינו משתמע לשני פנים [שהמבקשות] יוצרות יש מאין הליכים גם מקום שהמחלוקות הוכרעו בדיונים קודמים, מתוך כוונה להימנע מביצוע חיוביהן ורצון לגרום למשיבים הוצאות" (עמודים 7-8 לפסק הדין).

אף הטענה האחרונה – המופנית כלפי החלטה מיום 2.10.2019, במסגרתה נדחתה בקשה של המבקשות בנימוק שמדובר "בבקשה קנטרנית המהווה ניצול לרעה של הליכי משפט" – אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. כפי שציינו המבקשות עצמן, "אין בדין הגדרה חד משמעית של מהות הפעולות המהוות 'שימוש לרעה בהליכי משפט'" (פסקה 109 לבקשה), וברי שההחלטה המדוברת לא התיימרה ליצור הגדרה כזו. אשר לטענה המופיעה בשולי הדברים, לגבי אי קבלת תגובת המבקשות לתשובת המשיבים בנוגע להצעה שהעלה בית המשפט, אין לי אלא להפנות להחלטתי ברע"א 6383/19, מיום 3.11.2019.

5.

אשר על כן, ומאחר שהיא אינה מצביעה על עיוות דין שנגרם למבקשות, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, ולא בלי היסוס, אין צו להוצאות.