רע"א 8444/04ישראל קלר נ. ב.י.מ חברה לבניה בע"מ

1.שלוש בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט נאמן), אשר דחה ערעורי המבקשות על החלטת רשם בית המשפט המחוזי, לפיה נדחו בקשותיהן לדחיית תביעת המשיבות על הסף מחמת התיישנות.

2.חברת ב.י.מ. (להלן - "ב.י.מ." ) הינה חברת בניה, אשר זכתה בחודש מרץ שנת 1991 במכרז מטעם משרד הבינוי והשיכון לרכישת קרקע, גבעה בפאתי הישוב רכסים, ולְבניית 30 יחידות עליה. המבקשת ברע"א 8510, בניין ופיתוח יפרח אברהם בע"מ (להלן: יפרח ), אף היא חברת בניה, זכתה במכרז אחר לְבניית 20 יחידות על קרקע סמוכה, בתחתית הגבעה. לאחר שחברת ב.י.מ. סיימה את הקמת שלדי הבתים המתוכננים במיתחם שלה, החלה יפרח בביצוע עבודת חפירה בתחתית הגבעה כהכנה להקמת הבניינים שלה. ב.י.מ טוענת כי יפרח ביצעה את עבודות החפירה ברשלנות, אשר גרמה תחילה לסדקים בבניינים במיתחם שלה ולאחר מכן לגלישת הקרקע עד להתמוטטות חלק מהבניינים, ולנזקים לבתים אחרים שלא התמוטטו.

המשיבה כלל, חברה לביטוח בע"מ (להלן - "כלל" ) ביטחה את ב.י.מ ושלמה לה בגין הנזקים שנגרמו לה תגמולי ביטוח בסך 4,514 מיליון ש"ח. ב.י.מ וכלל הגישו תביעה כנגד יפרח, כנגד ישראל קלר (להלן - "קלר" ) שהיה יועץ קרקע של יפרח, וכנגד חברת עדים בע"מ (להלן - "ערים" ) שהיא חברה שקיבלה על עצמה לפקח על ביצוע הפרויקט להקמת בנינים מטעם מינהל מקרקעי ישראל. כן הוגשה התביעה נגד משרד השיכון ומינהל מקרקעי ישראל, שלענייננו אינן שותפות לבקשות רשות הערעור.

על פי כתב התביעה, הנסמך על חוות דעתם של מספר יועצי קרקע, ביום 5.1.92 ועקב עבודות החפירה שבצעה יפרח, החלו להתגלות סדקים רבים בקרקע שגרמו להתמוטטות חלקית של הקיר התומך את הכביש הגובל באתר החפירות של יפרח. מיד לאחר מכן, נתגלו סדקים בשלדי הבתים שנבנו על ידי חברת ב.י.מ, ובהמשך אף התמוטטו חלק מן המבנים שבנתה ב.י.מ. כן נטען, כי עבודות החפירה הובילו להתערערות מבנה הגבעה כולה ולגלישת קרקע ממנה. הסדקים האמורים וגלישת הקרקע הביאו לפגיעה בדירות רבות שנבנו על ידי חברת ב.י.מ ואשר נמכרו כבר לקונים. כן נפגעו דירות אשר נבנו בהמלצת גורמים מקצועיים לאחר גילוי הסדקים. ב.י.מ נאלצה לבטל חוזי מכר רבים עם רוכשי דירות, והיא תובעת את הנתבעים על נזקיה מעבר לסכום תגמולי הביטוח שקיבלה מכלל, ואילו כלל תובעת את החזר תגמולי הביטוח ששלמה לב.י.מ.

3.יפרח, ערים וקלר הגישו בבית המשפט המחוזי בקשות לסילוק התביעה על הסף בטענה כי עילות התביעה של ב.י.מ. וכלל התיישנו. על פי הטענה, מירוץ תקופת ההתיישנות החל עם גילוי הנזק בחודשים אוקטובר דצמבר 1991, או, לכל המאוחר, ב-5.1.92, עת התגלו סדקים בקרקע שגרמו להתמוטטות חלקים של הקיר התומך את הכביש הגובל באתר החפירות של יפרח. כל אחד מהתאריכים האלה ארע למעלה משבע שנים קודם להגשת התביעה ב-6.1.99, מכאן שדינה של התביעה לסילוק על הסף. עוד נטען על ידי המבקשות כי התובעות לא שילמו אגרה במועד, אלא רק ב-30.7.00 לאחר שבקשת ב.י.מ. לפטור מאגרה נדחתה. על פי הטענה, יש לראות את מועד תשלום האגרה בפועל כמועד בו הוגשה התביעה לצורך חישוב ההתיישנות, ועל פי זה התביעה התיישנה, והוא הדין לגבי תביעת השיפוי של כלל, אשר מירוץ ההתיישנות לגביה החל עם תשלום תגמולי הביטוח, שהראשון בהם שולם ביום 2.3.92.

4.רשם בית המשפט המחוזי (כב' הרשם ע. גרשון) דחה את הבקשות. לעניין תחולת הוראת ההתיישנות בסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, קבע כי מדובר בתהליך מתמשך של עבודות, אשר אין למקדו ליום מסוים, אלא המועד הקובע הוא גילוי הקשר הסיבתי בין העבודות לסדקים, ולאחר זמן הקריסה מוחלטת של הבניינים. אלה ארעו לאחר ה-5.1.92. שנית, המועד בו נולדה עילת התביעה הוא המועד בו נגרם הנזק – קרי: קריסת הבניינים. לכך חלה על הענין גם הוראת סעיף 89(2) לפקודה הקובעת תקופת התיישנות של 10 שנים מיום אירוע הנזק. מכאן, כי לא חלה התיישנות בין על תביעת ב.י.מ. ובין על תביעת השיפוי של כלל. אשר לטענת ההתיישנות שעלתה בהקשר לאי תשלום האגרה במועד, קבע הרשם כי מאחר שמחיקת התביעה תביא לאובדן האפשרות לברר את התביעה לגופה, אין לקבל את הטענה, אלא יש לתקן את התקלה על דרך של חיוב בהוצאות.

5.על החלטת כב' הרשם הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי (כב' השופט נאמן). בית המשפט דחה את הערעורים. אשר לטענה העיקרית, הוא התמקד בהוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובע:

"לענין תקופת התיישנות בתובענה על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה –

(1) ......

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע הנזק. לא נתגלה הנזק ביום שארע, היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק".

בית המשפט קבע כי על פי כתב התביעה אמנם ב-5.1.92 התגלו הסדקים הקשים בקיר התומך את הכביש באתר החפירות, אך זה אינו המועד שבו החלה תקופת ההתיישנות לרוץ, שכן המועד הקובע לענין זה הוא מועד גילוי הנזק שהתרחש ביום בו נודע על התמוטטות שלושת המבנים כתוצאה מפעולות החפירות. התמוטטות זו ארעה בין ה-6.1.92 ל-9.1.92. זהו המועד המוקדם ביותר שממנו ואילך החל מירוץ ההתיישנות. ואם כך, לא חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה בעת הגשת התביעה, וזאת גם בלא הארכת תקופת ההתיישנות הניתנת בסעיף 89(2) לפקודה ל-10 שנים מיום ארוע הנזק.

אשר לאי תשלום האגרה, גם טענה זו נדחתה בערעור. בית המשפט היפנה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, על פיו, אם הוגשה תביעה, וזו נדחתה באופן שאינו מונע מהתובע להגישה מחדש, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות פרק הזמן שבין הגשת התביעה לדחייתה. כלל זה חל גם על מחיקת תביעה מחמת ליקוי דיוני כזה או אחר. לאור זאת, מועד הגשת התביעה בפועל הוא הקובע לצורך עניין זה, גם אם לא שולמה אגרה במועד, שהרי גם אילו נמחקה התביעה מחוסר תשלום כאמור, היה מקום לנכות את התקופה מאז הגשתה ועד מחיקתה מתקופת ההתיישנות. לאור האמור, אין בטענה זו כדי להושיע למבקשים.

6.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוגשת בקשת רשות ערעור זו. המבקשות טוענות כי בעוד הרשם דן בתחולת סעיף 89(1) לפקודה, בית המשפט המחוזי עסק בסעיף 89(2) בלבד ולא בחן את תחולת סעיף 89(1) על העניין, והדבר מצדיק בירור נוסף בערכאה שלישית. אשר לתחולת סעיף 89(2) נטען כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר הניח כי מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו התגבש הנזק העיקרי, להבדיל מהמועד שבו היתה ראייה לסימני נזק ראשונים. במקרה זה, על פי הטענה, נתגלה הנזק לראשונה ב-5.1.92, והיה על התובעות להגיש את תביעתן לא יאוחר מ-7 שנים ממועד זה, כלומר עד ה-5.1.99, ומשאיחרו בהגשת התביעה ביום אחד, דין תביעתם להידחות על הסף. מקום שמגילוי הנזק ועד להגשת התביעה חלפו יותר מ-7 שנים, חלה התיישנות על התביעה, ואין בעובדה כי אפשר וטרם חלפו 10 שנים מיום התרחשות הנזק כדי לשנות לעניין זה. אשר לאי תשלום האגרה בגין התביעה נטען כי החלטת בית המשפט קמא נותנת גושפנקא לגישתם המזלזלת של המשיבים ואין לקבלה. אשר לכלל, דינה לצורך ההתיישנות צריך להיות כדין המבוטח שהיא עומדת בנעליו, ואין לחשב את תחילת מרוץ ההתיישנות לגביה במועד תשלום תגמולי הביטוח.

7.דין הבקשות להידחות, משאין הן מעלות שאלות כלליות בעלות אופי עקרוני החורגות מעניינם של המבקשים ואשר ראוי לדון בהם בערכאה זו בגלגול שלישי.

הערכאות הקודמות בחנו את טענת ההתיישנות שהעלו המבקשים על רקע הנחות עובדתיות העולות מכתב התביעה ומראיות שצורפו לו. הן בררו עובדות אלה על רקע הוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין החלות על העניין ויישמו את העובדות הנטענות להוראותיו. עיקר החלטותיהן סובבות סביב יישום העובדות להוראות ההתיישנות שבפקודת הנזיקין, בהתאם לקווים המנחים בהלכה הפסוקה, ואין במלאכת היישום שנעשתה כדי להעלות היבט עקרוני כללי המחייב דיון וליבון נוסף. הוא הדין באשר לקביעת בית המשפט קמא לעניין אי תשלום האגרה כעילה לטענת ההתיישנות. סעיף 15 לחוק ההתיישנות המורה על הפסקת מרוץ התיישנות במצבים בהם הוגשה תביעה אך נדחתה או נמחקה בלא שתהווה מעשה בית דין אוצל על מקרה זה, ומצביע, על דרך האנלוגיה, כי אין מקום לחשב בגדר תקופת ההתיישנות את התקופה שחלפה ממועד הגשת התביעה ועד תשלום האגרה שנעשה באיחור. אין פירוש הדבר כי התובעות לא צריכות לשאת בדרך זו או אחרת בעלות האיחור שנגרם עקב השתהותן בתשלום האגרה, אולם בין זה לבין התייחסות לתביעה כאילו לא הוגשה עד למועד תשלום האגרה לצורך מניין ההתיישנות - הדרך ארוכה.

כללו של דבר – ענייננו ביישום דיני ההתיישנות על מערכת עובדות ונתונים שאיננו כרוך בשאלה עקרונית כללית, ולפיכך אין מקום למתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור , פד"י לו(3) 123).