רע"א 8454/04 אהוד רפאל (בן יעקב) נ. משרד הבטחון - קצין התגמולים

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים י' גולדברג, ר' שטרנברג-אליעז וע' פוגלמן), בו נדחה ערעור המבקש על החלטת וועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959, ונקבע כי המבקש לא יוכר כנכה לפי החוק, בגין התיישנות תביעתו.

2.המבקש שירת שירות חובה בצה"ל בין השנים 1959-1962, ולאחריו שירת בשירות המילואים. החל משנת 1970 פנה לטיפולים פסיכיאטריים, בגינם טופל ואף אושפז מספר פעמים. בשנת 1975 שוחרר המבקש משירות מילואים, עקב מצבו הנפשי. לאחר שאובחן כסובל מהפרעת אישיות גבולית ומדיכאון כרוני, פנה בשנת 1987 למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקצבת נכות, מכוחה גבה החל מיום 1.5.90 תשלומים מן המוסד לביטוח לאומי. ביום 3.1.2000 פנה המבקש למשיב, בתביעה להכרה בנכותו כנובעת מן השירות הצבאי, בשל אירועים שחווה הן בשירותו הסדיר, והן בשירות המילואים. תביעתו נדחתה, הן מטעמי התיישנות, והן בשל הבחירה בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי. ערעורו לוועדת הערעורים התקבל בחלקו, באופן שנתקבלה טענתו ביחס לשאלת ההתיישנות, אולם נותרה על כנה קביעת המשיב בעניין בחירת הזכויות, ולפיכך הערעור נדחה. המבקש שב וערער לבית המשפט המחוזי. בתשובתו לערעור עמד המשיב על דעתו בעניין ההתיישנות. בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המשיב לעניין ההתיישנות, ולפיכך נדחה הערעור מבלי שבית המשפט נזקק לשאלת הבחירה בזכויות.

3.מכאן הבקשה שלפנינו, בגדרה מלין המבקש על החלטת בית המשפט קמא בפרשנות שהעניק לדרישת ה"חבלה הרשומה" בסעיף 32א לחוק הנכים. לטענתו, שגה בית המשפט במישור העובדתי, עת קבע כי הרישום הראשון אודות מחלתו הוא משנת 1975, והתעלם ממסמך סיכום מחלה המעיד על מחלתו כבר בשנת 1970, ולפיכך מתקיימת לדעתו דרישת סמיכות הזמנים בין האירועים שגרמו לפריצת המחלה לבין רישומה. במישור המשפטי, טוען הוא כי לאחר שטופל במשך שנים במוסדות שונים, הועלתה רק לפני שנים מספר האבחנה לפיה מדובר במחלת נפש מתגלגלת שפריצתה והחמרתה נעוצים בשירותו הצבאי. לפיכך יש מקום להסתפק בעדות על מחלתו משנת 1970 ולראות בה "חבלה רשומה", בעוד אין לזקוף לרעתו את הזמן שעבר ואת הבחירה בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי, מקום בו הגורמים המטפלים לא קישרו את נכותו לשירות הצבאי. המשיב מצידו, תומך יתדותיו הן בפסק דינה של וועדת הערעורים אשר דחתה את התביעה בשל הבחירה בזכויות לפי סעיף 36א לחוק, והן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את התביעה בגין התיישנות, לפי סעיף 32 לחוק.

4.דין הבקשה להידחות. תביעתו של המבקש נדחתה בוועדת הערעורים, בשל בחירתו בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי. בטיעוניו שלפנינו, לעניין ההתיישנות, מדגיש המבקש שורה ארוכה של תלונות ומסמכים רפואיים, המשקפים אירועים שונים במהלך שירותו הצבאי אשר נתנו בו את אותותיהם (ראה פיסקאות 11-12 לבקשת רשות הערעור, ונספחים 9-10 לבקשה), כפי שתוארו בידי גורמי רפואה כבר במהלך שנות השמונים, קודם לתביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי. טיעונים אלו, אף לו היה יפה כוחם לעניין ההתיישנות, הרי הם כחרב פיפיות ככל הנוגע לטענות המבקש ביחס לבחירה בזכויותיו לפי חוק הביטוח הלאומי. לפיכך, אין המקרה שבפנינו חורג מגדרה של ההלכה שנקבעה ברע"א 969/00 בנימין זקן ואח' נ' קצין התגמולים , פ"ד נז(5) 577, בעניין בחירה בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי על ידי מי שלקו בנפשם, ואשר די בה בכדי לדחות את תביעתו של המבקש. ממילא, אין הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, המצדיקה דיון בפרשה בדרך של ערעור נוסף (רע"א 10382 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פד"י לו(3), 123).

הבקשה נדחית, איפוא. בנסיבות הענין, לא ינתן צו להוצאות.