רע"א 848/97 רון רהב נ. תחיה קגנוביץ

בין המבקש לבין המשיבה נכרת הסכם שותפות בעסק. בשלב מסויים, נתגלע סכסוך בין הצדדים. המבקש, שטען כי המשיבה דחקה את רגליו מן העסק, הגיש תביעה לבית משפט השלום להשבת החלק שהשקיע בשותפות ולפיצויים בגין נזקיו.

בפסק דינו מיום 16.11.95 נתקבלה חלקית תביעת המבקש. בית המשפט קבע, כי אכן הביאה המשיבה לסיום השיתוף בין הצדדים וכי לאור עובדה זו זכאי המבקש להחזר השקעתו. בית המשפט ציין, כי אמנם הוגשה מטעם המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לפירוק השותפות, אולם בקשה זו הוגשה באיחור, ומכל מקום, אין בה כדי לקבוע דבר ועניין לשאלה העומדת בפניו שכן התובענה דנן עוסקת בהסכם אישי בין הצדדים ולא בפירוק השותפות.

על פסק דין זה הוגש ערעור מצד המשיבה. כן הוגש ערעור מצד המבקש, בו טען לאי פסיקת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו. בפסק דינו מיום 7.1.97, נתקבל ערעורה של המשיבה. בית המשפט קבע, כי לאור קביעת בית המשפט המחוזי כי השותפות פורקה, הרי שדרך המלך היתה להכריע ביישוב החשבונות בין השותפים ולא בהכרעה נפרדת ועצמאית של התובענה בבית משפט השלום, על דרך ראיית ההסכם כ"הסכם אישי". לפיכך, בוטל פסק דינו של בית משפט השלום והתיק הוחזר אליו בכדי שהתביעה תתברר על בסיס בדיקת כל החיובים והחשבונות בין הצדדים.

על פסק דין זה מונחת בפני בקשת רשות ערעור. המבקש מדגיש, כי מלכתחילה לא היתה תובענתו מופנית אלא לסעדים בגין הפרת הסכם השותפות ולא בגדר בקשה לפירוקה או ליישוב החשבונות בין השותפים בה. ממילא, לשיטתו, אין קשר בין הפרת ההסכם ותוצאותיו לבין הסעדים הקשורים בפירוק השותפות.

כן מלין המבקש על אי פסיקת הפיצויים בגין הפרת החוזה. המבקש מוסיף וטוען, כי לא היה צריך לבטל את פסק הדין של בית משפט השלום, שכן החיוב בהשבה והקביעה בדבר הפרת ההסכם - בעינם עומדים. טוען אף המבקש, כי פסק הדין בבית המשפט המחוזי יצר מעשה בית דין לפיו אין מקום להמשיך בהליכי פירוק השותפות, וגם מטעם זה לא היה מקום להחזיר הדיון לבית משפט השלום. כך הדבר, בייחוד לאור העובדה כי סעד שכזה מצוי, אליבא דמבקש, בסמכותו של בית המשפט המחוזי. לסיכום טענותיו, טוען המבקש, כי אין גם טעם מעשי בהחזרת התיק לבית משפט השלום, שכן אין בראיות שבתיק, כמו גם בטענות הצדדים בעניינים אלה של פירוק השותפות, כדי ליתן די בסיס ראייתי לערכאה הראשונה להכריע ביישוב החשבונות, וגם מטעם זה, דין ההחלטה להתבטל.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, טענותיו העיקריות של המבקש הן סביב קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ההסכם דנן - מן הראוי שיבחן באספקלריה של פירוק השותפות. משעה שאין אף המבקש חולק כי השותפות פורקה, הרי שיש יסוד להחלטת בית המשפט המחוזי בהחזרת הדיון לבית משפט השלום בכדי שיכריע במגוון השאלות העומדות לדיון. גם אם הצדק עם המבקש - ומבלי להכריע בעניין זה - ולפיו שגה בית המשפט בעניין זה, לאור החלטת בית המשפט המחוזי לעניין פירוק השותפות ולעניין המשך בירור התובענות - הרי שאין אני מוצא עילה להתערבותי בהחלטה זו של בית המשפט. יתר הטענות של המבקש - ובעיקר תביעתו לעניין הפיצויים - מקומן בבית משפט השלום ולא בערכאה זו בדרך של בקשת רשות ערעור. לפיכך, דין הבקשה להידחות.

המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.