פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
8534/16
לפני:
כבוד השופט מ' מזוז
המבקשים:
1.
הלפון תקשורת ויעוץ 2003 בע"מ
2. חוסאם מועד
נ ג ד
המשיב:
שפיק ספורי
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 9.10.2016 בע"א 56697-05-16
(ע"י כב' הנשיא, ד"ר
א' אברהם
)
בשם המבקשים: עו"ד
חוסאם מועד
בשם המשיב: עו"ד
ח'אלד ח. זועבי
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא ד"ר א' אברהם ) מיום 9.10.2016 ב- ע"א 56697-05-16, במסגרתו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' הרשם הבכיר ר' קודסי ) מיום 30.4.2016 ב- ת.א. 46413-11-11.
2.
בשנת 2006 הגישה חברת חוסאם מועד תקשורת בע"מ (להלן: החברה ), אשר בבעלות המבקש 2 (להלן: המבקש ), תביעה כספית נגד המשיב בבית משפט השלום בנצרת (ת.א. 3540-06, להלן: התביעה הראשונה ). במהלך בירור התובענה מינה בית המשפט (כב' השופט א' כנעאן ) מומחה לראיית חשבון מטעם בית המשפט, אשר מסר את חוות דעתו ונחקר עליה בחקירה נגדית. בהסתמך על חוות דעת זו קיבל בית המשפט את התביעה ביום 13.1.2011 וחייב את המשיב לשלם לחברה כ- 24 אלף ₪, המהווים כמחצית מהסכום הנתבע על ידה.
3.
המשיב ערער על פסק דינו של בית משפט השלום, וביום 18.9.2011 קיבל בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) א' אברהם ) את הערעור וביטל את פסק הדין בתביעה הראשונה, וזאת בנימוק של העדר יריבות בין המשיב לחברה, מאחר שהחברה המחתה את זכויותיה למבקשת 1 (להלן: המבקשת ), אשר הינה חברה אחרת שבבעלות המבקש.
4.
ביום 24.11.2011 הגישה המבקשת (ובהמשך נוסף המבקש כתובע) תביעה שנייה נגד המשיב (ת.א. 46413-11-11, להלן: התביעה השנייה ) , הזהה לתביעה הראשונה. חוות דעת המומחה אשר הוגשה במסגרת התביעה הראשונה צורפה כנספח לתצהיר העדות הראשית שניתן על ידי המבקש. בית המשפט ( כב' הרשם הבכיר ר' קודסי ) קיבל ביום 30.4.2016 את התביעה, תוך שאימץ את המסקנות שבחוות דעתו של המומחה. מאחר שנגד המבקשת ניתן צו פירוק והיא נסגרה, הורה בית המשפט על תשלום החוב האמור למבקש, אליו המחתה המבקשת את זכויותיה.
5.
המשיב הגיש ערעור גם על פסק דין זה, וביום 9.10.2016 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא ד"ר א' אברהם ) את הערעור. בית משפט קמא קבע כי על מנת שבית משפט השלום יוכל להסתמך, במסגרת התביעה השנייה, על חוות דעת המומחה שהוגשה במסגרת התביעה הראשונה, היה על המבקשים להגישה " כפי שמוגשת חוות דעת של מומחה ", וזאת כמצוות תקנה 129(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי חוות דעת של מומחה בענין שבמומחיותו (שאינו ענין שברפואה) תוגש לא יאוחר מהמועד שנקבע להגשת תצהירי העדות הראשית מטעם בעל הדין מגיש חוות הדעת, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם אחרת. בית משפט קמא קבע כי במועד שבו הוגשו תצהירי העדות הראשית לא הגישו המבקשים את חוות הדעת, " כי אם צירפו העתק של חוות הדעת לכתב התביעה (בתביעה השניה) ", ולכן " משלא הוגשה חוות הדעת, יש לומר כי זו לא הונחה כראיה לפני בית משפט קמא, ולכן לא היה בידו להסתמך עליה בקביעת העובדות (קרי גובה החוב) ". נוכח האמור, קבע בית המשפט כי המבקשים לא הוכיחו את החוב הנטען על ידם במסגרת התביעה השנייה, ומשכך דין הערעור שהגיש המשיב - להתקבל.
6.
על פסק דין זה הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שלפני. בבקשה התמציתית נטען כי בפסק דינו של בית משפט קמא "נפלה טעות עובדתית חמורה אשר הביאה לקבלת הערעור". זאת, מאחר שבניגוד לאמור בפסק הדין, לפיו המבקשים לא הגישו במסגרת התביעה השנייה את חוות דעת המומחה במועד שבו הוגשו תצהירי העדות הראשית - חוות הדעת דווקא כן הוגשה, כנספח לתצהיר העדות הראשית שניתן מטעם המבקש. עוד טוענים המבקשים, כי עקב האמור הם פנו פעמיים לבית משפט קמא בבקשה לביטול פסק דינו "מחמת טעות עובדתית חמורה", אך בית המשפט קבע (בהחלטות מיום 18.10.2016 ומיום 26.10.2016) כי הדרך להשיג על פסק הדין היא באמצעות פנייה לערכאת הערעור.
מנגד, המשיב מתנגד לבקשה, בטענה כי היא
תחומה
בדלת
אמותיו
של הסכסוך
הפרטני
שבין
הצדדים, ולכן
אינה
מגלה
כל
עילה
למתן
רשות
ערעור ב"גלגול
שלישי". עוד נטען, כי גם לגופו של ענין אין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, שכן קיימים פגמים שונים בדרך הגשתה של חוות דעת המומחה במסגרת התביעה השנייה, אשר בעטיים היה על בית משפט השלום להימנע מלהסתמך על חוות הדעת כראיה קבילה מטעם המבקשים.
7.
לאחר עיון בבקשה, בתשובת המשיב ובנספחיהן, הגעתי למסקנה כי הדין עם המשיב וכי יש להורות על דחיית הבקשה.
8.
ראשית, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, ולכן היא אינה עומדת בקריטריונים למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", כפי שנקבעו בהלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).
9.
אף לגופו של ענין, לא מצאתי כי פסק דינו של בית משפט קמא גרם למבקשים עוול המצריך תיקון. הלכה היא כי חוות דעת מומחה אשר צורפה כנספח לתצהירים - חלף הגשתה באופן עצמאי ובהתאם לכללים להגשת חוות דעת של מומחה - אינה אלא עדות שמיעה, ככל שהכוונה היא להוכיח את תוכן האמור בה כאמת (רע"א 2750/94 ע' עציוני ובניו בע"מ נ' אלי , פסקה 3 (7.7.1994); וראו גם: ת.א. (מחוזי מר') 21218-02-10 המכללה הערבית להכשרה מקצועית בע"מ נ' University of Lincoln , פסקה 80 (2.3.2015)) . על כן, ומאחר שחוות דעת המומחה אשר הוגשה במקור במסגרת התביעה הראשונה, צורפה במסגרת התביעה השנייה אך כנספח לתצהיר העדות הראשית של המבקש - אין היא בגדר ראיה הקבילה להוכחת תוכנה.
זאת ועוד, המבקשים לא צירפו לתצהיר העדות הראשית את חוות דעת המומחה במלואה, באשר הנספחים לחוות הדעת, ובהם חומרים עליהם הסתמך המומחה לשם חיבורה, לא צורפו לתצהיר. אף בשל כך יש לקבוע כי חוות הדעת הוגשה שלא כדין, ואין אפוא מקום להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא.
10.
סוף דבר : הבקשה נדחית. בנסיבות הענין, לא אעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' בשבט
התשע"ז (29.1.2017).
ש
ו פ ט