רע"א 8538/99 סמפלסט בע"מ נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה קרית גת

המבקשת הייתה רשומה כחוכרת מקרקעין הנמצאים באזור התעשיה בקריית-גת, עליהם מצוי מבנה שהוקם בשנת 1963. המבקשת מכרה את זכויותיה במקרקעין לחברת אפרים אליהו בע"מ, וזו מכרה את זכויותיה לחברת גבעת מרום בע"מ. משפנתה האחרונה לעירייה בבקשה לקבל אישור להעברת הנכס על-שמה, הודע לה, כי עליה לשלם היטל השבחה. ההודעה נתמכה בחוות-דעת שמאי, שקבע, כי ההשבחה ארעה עקב שינוי בתכנית המפורטת, שאפשר הוספת שטחי שירות.

על-פי התכנית המקורית של אזור-התעשיה, הותרה בנייה על 35 אחוז משטח המגרש. כן נקבע, כי במקרים מיוחדים, רשאית הוועדה המחוזית לאשר בנייה בשיעור של עד 50 אחוז משטח המגרש.

בתאריך 22.5.94 החליטה המשיבה, מתוקף סמכותה על-פי סעיף 13(ב) לתקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתוכניות ובהיתרים), תשנ"ב1992- (להלן: התקנות), על שינוי בתכנית הנ"ל, כך שתותר תוספת בנייה למטרות משניות שאינן כלולות באחוזי הבנייה הקיימים, בשיעור של 15 אחוז (להלן: החלטת הוועדה). בעקבות החלטה זו, ובעקבות בקשת שינוי הרישום, נתבקש היטל ההשבחה.

המבקשת פנתה לבית-משפט השלום, וטענה, כי לא היה מקום לחייבה בהיטל ההשבחה, שכן החלטת הוועדה אינה יוצרת כל השבחה, וממילא על-פי תקנה 13 לתקנות, בנסיבות מקרה זה, אין לגבות היטל השבחה בגין החלטה שהתקבלה בהתאם לתקנות.

בית-משפט השלום קיבל את טענות המבקשת, וקבע, כי החלטת הוועדה אינה מקימה עילה לחיוב בהיטל השבחה, שכן החלטה זו פרטה את אחוזי הבנייה המותרים על-פי התכנית המקורית, מבלי להוסיף עליהם. כן נקבע, כי אף אם הייתה השבחה, אין לחייב בהיטל בגינה, וזאת עקב הוראת תקנה 13(ג) לתקנות.

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן-הנשיא יהושע פלפל והשופטים ידין טימור וניל הנדל) הפך את החלטת בית-משפט השלום בקבעו, כי החלטת הוועדה השביחה את הנכס, שכן עד למתן ההחלטה, ניתן היה לקבל היתר לבנייה על 50 אחוז משטח המגרש רק במקרים מיוחדים, ובכפוף לאישור הוועדה המחוזית. ואילו החלטת הוועדה מאפשרת תוספת בנייה, לא רק במקרים מיוחדים, וללא צורך באישור הוועדה המחוזית. כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי תקנה 13 אינה מונעת חיוב בהיטל השבחה במקרה זה. לפיכך, השיב בית-המשפט המחוזי את החיוב בהיטל ההשבחה על-כנו.

מכאן בקשת הרשות לערער שבפניי בגדרה שבה המבקשת וטענה, כי החלטת הוועדה לא השביחה את המקרקעין. לחלופין נטען, כי אף אם הביאה החלטת הוועדה להשבחת המקרקעין, אין לחייב את המבקשת בתשלום היטל השבחה, שכן על-פי תקנות 13(א) ו13-(ג), מקום שקיימת על המקרקעין בנייה על-פי תכנית או היתר שניתנו או שהוחלט לתיתם בטרם כניסת התקנות לתוקף, הרחבת זכויות הבנייה על-פי תקנה 13(ב), אינה יכולה להביא לחיוב בהיטל השבחה.

יש לדחות טענות אלה.

אשר לטענתה הראשונה של המבקשת, החלטת הוועדה שינתה את התכנית המקורית, בכך שהפכה חריג שהותר על-פי התכנית המקורית לכלל. שכן, לאחר ההחלטה, כל אימת שמדובר בבנייה למטרות משניות, שאינן כלולות באחוזי הבנייה הקיימים, הותרה תוספת של 15 אחוז, מבלי להיזקק לאישורים חריגים. מובן, אם-כן, שהחלטת הוועדה הביאה להרחבת זכויות ניצול המקרקעין שנקבעו בתכנית המקורית, ומכאן - להשבחת המקרקעין. ראו לעניין זה רע"א 384/99 מועש בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה טבריה (טרם פורסם). ויודגש: אין מדובר בפרוט התכנית המקורית, אלא בהכנסת שינויים בה. לפיכך בדין קבע בית-המשפט המחוזי, כי החלטת הוועדה הביאה להשבחת הנכס.

אף בטענתה החלופית של המבקשת אין ממש. בעוד שעניינה של תקנה 13(ב) הוא קביעת דרך להוספת אחוזי בנייה, עניינן של תקנות 13(א) ו13-(ג) הוא במצב שבו לא שונו זכויות הבנייה במקרקעין. אך מובן הוא, כי מקום בו השתמשה הוועדה בסמכויותיה על-פי תקנה 13(ב), והרחיבה את זכויות הבנייה, כפי שאכן נעשה בענייננו, יש לשלם היטל השבחה כדין.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.