רע"א 8579/01 מוחמד כאמל אלקורד נ. ועד עדת הספרדים בירושלים

בשנת 1982 נקבע בפסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים, שנסמך על הסדר דיוני, כי המשיבים הם בעלים של המקרקעין נשוא המחלוקת בין הצדדים, הכוללים, בין היתר, מבנה, וכי המבקש 1 ואחרים הנם דיירים מוגנים במבנה. בהליך מקביל, נדחו בשלוש ערכאות טענות לפיהן הבעלים של המקרקעין הוא הווקף המוסלמי, ונקבע כי קם בין הצדדים השתק פלוגתא לפיו המשיבים הם בעלי המקרקעין.

למרות כל זאת, לא שילמו המבקשים דמי שכירות למשיבים, ואף הקימו במקרקעין מבנה נוסף ללא אישורם (להלן: המבנה החדש). משכך, בשנת 1999 הגישו המשיבים לבית-משפט השלום בירושלים תביעות לפינוי המבקשים מה מקרקעין ומהמבנים שעליהם. המבקשים התגוננו בטענה כי המקרקעין אינם בבעלות המבקשים אלא בבעלות אחר, סולימאן דרוויש חיג'אזי, וטענו כי הלה התיר להם להתגורר במקרקעין ולבנות בהם. נטען כי ההסכמה הדיונית, ופסקי-הדין שנסמכו עליה לפיהם המבקשים הם בעלי המקרקעין, מקורם בטעות, וכי הליך הדן בבעלותו של מר חיג'אזי במקרקעין תלוי ועומד בבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-משפט השלום בירושלים שמע את טענות הצדדים וביקר במקרקעין ובמבנים שעליהם. נקבע, לצורך ההכרעה בתביעות ובהסתמך על קביעות קודמות של בתי-המשפט בעניין, כי המשיבים הנם הבעלים של המקרקעין. עוד נקבע, כי המבקשים הסיגו את גבולם של המשיבים, בנו בהם ללא הסכמתם, ונמנעו מלשלם דמי שכירות שנים ארוכות, למרות שידעו על חובתם לעשות כן. לפיכך נקבע, כי על המבקשים לפנות את המקרקעין והמבנים שעליהם.

המבקשים הגישו ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי בירושלים. כן ביקשו המבקשים את עיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-משפט השלום, אלא שבית-משפט השלום דחה את בקשתם, והמבקשים הגישו בקשה נוספת לבית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי שבדרך כלל העובדה שעל בית-המשפט לנהוג במשורה מקום שפסק-הדין קובע פינוי מדירה, הרי שבנסיבותיו של המקרה אין עילה לעכב את ביצוע פסק-הדין. נקבע, כי הבקשה מהווה חוליה ברצף של ניסיונות מצד המבקשים להשיג על פסק-דין סופי בעניינם, ולערער על קביעות בית-משפט הנוגעות למהות הזכויות של כל אחד מהצדדים בנכסים. כן נקבע, כי סיכויי התביעה אינם גבוהים, וכי גם מאזן הנוחות לא נוטה לצד המבקשים. זאת, מכיוון שהמבנה החדש כלל לא שימש כדירת מגורים של המבקשים, ואילו המבנה הישן אומנם משמש ככזה, אלא שמשהוכח כי משך כל השנים שחלפו מאז לא שילמו המבקשים דמי שכירות - אין להם להלין אלא על עצמם .

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, שבגדרה תקפו המבקשים את החלטת בית-המשפט המחוזי שלא לתת להם עיכוב ביצוע וטענו, בעיקר, כי שאלת הבעלות במקרקעין טרם הוכרעה באופן סופי, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. מנגד, המשיבים תמכו את יתדותיהם בנימוקי בית-המשפט המחוזי .

דין הבקשה להידחות. בקשת המבקשים נידונה ונדחתה בשתי ערכאות, וטענותיהן אינן עילה לכך שתינתן להם רשות לערער בגלגול שלישי. מעבר לדרוש אוסיף, כי גם לגוף העניין נראה שאין ממש בטענותיהם. עניין הבעלות במקרקעין הוכרע לפני שנים רבות, וגם אם משיג מאן דהוא על הכרעה זו, אין הדבר פוטר את המשיבים מתשלום דמי שכירות כפי שנקבע, ובוודאי אינו מאפשר להם לנהוג במקרקעין מנהג בעלים ולהקים בהם מבנה. ברי, שגם טענתם המחודשת באשר לבעלותו של מר חיג'אזי במקרקעין, אינה יכולה להוות עילה מוצדקת להתנהגותם, ואינה סיבה להמשיך ולמנוע מהמבקשים את מימוש זכויותיהם. הבקשה נדחית.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 15,000 ש"ח.