רע"א 8617/12 לבידי לביא מסחר ושיווק בע"מ נ. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

1.

המבקשות, חברות ליבוא ושיווק מוצרי עץ, תבעו את המשיבה, חברה לביטוח, בגין נזק שנגרם למטען שרכשו מגורם שלישי בחו"ל, במהלך הובלתו בים. בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת נ' שרון ) בת"א 1290/07 ות"א 2277/07 דחה את תביעתן. ערעור שהגישו המבקשות נדחה אף הוא על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' וסרקרוג ) בע"א 44852-03-11. על רקע זה הוגשה הבקשה שמונחת לפניי למתן רשות ערעור.

2.

המבקשות רכשו מוצרי עץ מספק בסין. המוצרים נארזו במכולות והועברו לחברה זרה העוסקת בהובלה ימית של מטענים (להלן: המובילה הימית). המטען הוטען על גבי אוניה כשהוא תקין ושלם ועשה דרכו לכיוון ישראל. בדרך נקלעה האוניה לסערה והמכולות עם המטען המיועד למבקשות נפלו לים. המכולות נמשו מן המים אך בכך לא היה כדי להועיל שכן המטען היה במצב של אובדן מוחלט.

המבקשות תבעו את המשיבה בדרישה לקבל פיצוי בגין הנזק שנגרם להן. בתחילה תבעו המבקשות גם את המובילה הימית אך ההליכים נגדה עוכבו בשל תנית שיפוט ייחודית בשטר המטען לפיה ההתדיינות בין הצדדים תיערך באיטליה. בתביעתן, גרסו המבקשות כי במקביל למסירת המטען לידי המובילה הימית, הן ביטחו את המטען אצל המשיבה במסגרת פוליסת ביטוח נמשכת, אשר נרכשה על ידי סוכן השילוח טרנס אטלס בע"מ מטעם המבקשות. לטענתן, הביטוח למטען הוא בדרך של הכפפת המטען לפוליסה כללית של סוכן השילוח שנעשתה דרך הודעה פורמאלית שהועברה מסוכן השילוח למשיבה באמצעות מעגן סוכנות לביטוח 1997 בע"מ. המשיבה סירבה להכיר בביטוח המטען וטענה כי המבקשות ביטחו את המטען רק לאחר קרות הנזק ולאחר שנודע להן עליו. לטענתה, המבקשות ניסו להונות את חברת הביטוח על ידי המצאת מסמכים שהוכנו לאחר מעשה ושאינם משקפים את העובדות כהוויתן.

בית משפט השלום דחה את התביעה. צוין כי המבקשות לא הגישו תצהירי עדות ראשית בניגוד להחלטת בית המשפט וחרף פניית מזכירות בית המשפט לצדדים בעניין זה. בנסיבות אלה נאמר כי היה מקום למחוק את התביעה מחמת חוסר מעש אך בית משפט השלום החליט לדון בעניין לגופו ודחה את התביעה. נדחתה טענת

המבקשות לפיה מדובר במקרה בו יש להעביר את נטל הראיה לכתפי המשיבה והמובילה הימית בהתאם לכלל של "הדבר מעיד על עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. צוין כי מכתב התביעה עלה שהמבקשות יודעות את נסיבות האירוע בו נגרם הנזק ולכן נקבע כי התנאי הנדרש בדבר אי ידיעת התובע את הנסיבות שגרמו לנזק לא התקיים. משנותר נטל הראיה על כתפי המבקשות, נקבע כי הן לא הרימו נטל זה מכיוון שלא הביאו כל ראיה להוכחת תביעתן. בתוך כך נאמר כי המבקשות לא הגישו תצהירי עדות ראשית על אף החלטתו המפורשת של בית המשפט ואף לא הגישו סיכומים.

בערעור שנידון בבית המשפט המחוזי, אומצו מסקנות הערכאה קמא. בית המשפט המחוזי נתן דעתו להתנהלותן של המבקשות שהביאה לתמונה עובדתית חסרה בפני הערכאה קמא כמו גם לעיכוב ההליכים בתיק. צוין כי אין אפשרות להחזיר את הצדדים הרבים המעורבים בתיק לשלב הבאת הראיות, לאחר שחלף זמן רב מיום האירוע.

3.

על רקע זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. לטענת המבקשות החלטות בית משפט השלום לא הומצאו באופן שוטף למשרד בא כוחן. עוד טוענות המבקשות שלא ניתנה החלטה על הגשת סיכומים. נטען כי בית משפט השלום היה צריך להתריע על מחיקת התביעה ולכל היותר להורות על מחיקתה. המבקשות ממשיכות וטוענות כי אף שבית משפט השלום מצא כי נטל הראיה רובץ לפתחן, היה עליו להמשיך בבדיקת התביעה לגופה על השאלות המשפטיות המתעוררות בה. במישור זה הן טוענות כי השאלה בדבר ידיעתן על קרות האירוע איננה רלוונטית לשאלת תחולתה של פוליסת הביטוח.

המשיבה סומכת ידיה על הכרעות הערכאות הקודמות וטוענת כי ההליכים בתיק התעכבו בשל מחדלי המבקשות ושבכך נפגעה באופן קשה אפשרותה לנהל את הגנתה. לטענתה, בינתיים, חברת טרנס אטלס שהייתה המשיבה הפורמאלית וצד ג' בתביעה המקורית הפסיקה את פעילותה ונמחקה מרשם החברות. נטען כי עובדה זו לא הובאה לעיני בית משפט קמא. מעבר לכך, עובדה זו מונעת מהמשיבה, לשיטתה, לקבל שיפוי במסגרת ההודעה לצדדי ג' אותה הגישה. עוד טוענת המשיבה כי בקשת המבקשות להארכת מועד להגשת הערעור הוגשה באיחור ניכר של שנה וארבעה חודשים והערעור נמחק בשל אי הפקדת ערובה אך לבסוף בית המשפט נעתר לבקשה לביטול מחיקת הערעור. המשיבה מדגישה כי בשל מחדלי המבקשות ההליכים המשפטיים בעניין נמשכים זמן רב – למעלה משש שנים. לגופו של עניין גורסת המשיבה כי אין מדובר במחלוקת משפטית גרידא. היא חוזרת על טענותיה, כפי שנטענו בפני בית המשפט המחוזי, ובמרכזן כי המבקשות ניסו להונות את חברת הביטוח. נטען, כי גם כאשר מדובר בפוליסה פתוחה, כפוף המבוטח לעקרונות בסיסיים החלים על דיני הביטוח ובהם חובת תום הלב וחובת הגילוי.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובצרופותיהן, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. מחדליהן של המבקשות מנעו מבית המשפט את האפשרות לקבוע את כלל העובדות הדרושות לשם הכרעה במחלוקת. יצוין כי עולה שההחלטה על הגשת תצהירים ניתנה במעמד הצדדים. כפי שציין בית המשפט המחוזי, "דיון לגופו במחלוקות שהועלו על ידי הצדדים, לא איפשר הכרעה לגופה, בהעדר תצהירים ובהעדר חקירתם. השאלה מתי נעשה הביטוח, ואם בעת ביצועו ידעו המערערות [ המבקשות ] על קרות הנזק ועל היקפו, הן מחלוקות שהיה צורך לבררן, ולו לצורך הכרעה בטענה בדבר העדר תום לב והתנהלות שלא בדרך מקובלת" (פס' 18 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). ניתן לומר זאת בצורה אחרת. בהעדר תצהירים המבקשות בהיותן התובעות בתיק העיקרי לא עמדו בנטל הראייתי כדי לבסס ולהוכיח את תביעתן.

בנסיבות המקרה, אין בכך שעסקינן בפוליסת ביטוח "פתוחה" כדי להפחית מחשיבות המועד בו נעשה הביטוח לשם הכרעה במחלוקת. ליתר דיוק, פוליסה כזו אינה מרוקנת מתוכן את חשיבות המועד בו נערך חוזה הביטוח בין הצדדים. הגם שיתכן והפוליסה מקימה תנאים ומחויבויות שונות מברגיל, הרי במקרה של המבקשות עולה כי מדובר היה בביטוח ראשון שעשו אצל המשיבה. בהקשר זה טענה המשיבה כי היה עליה לקבל פרטים כגון זהות המבוטחים ועברם הביטוחי, סוג המטען ואופן ההובלה ואשר היה בהם כדי להשפיע על עצם הסכמתה לבטח את המבקשות ועל גובה הפרמיה שתיגבה. המבקשות אף לא הוכיחו את העובדות באופן שהיה עשוי להוביל להסרת האחריות מכתפיהן ולבחינתה רק במישור היחסים שבין המשיבה לסוכן השילוח – בכל מקרה היה צורך במענה לשאלה האם המבקשות ביקשו ועשו את עסקת הביטוח לפני או אחרי קרות הנזק. לאמור, לא השתכנעתי מעמדת המבקשות כי אף בהינתן שעסקת הביטוח נערכה לאחר קרות הנזק, התשתית העובדתית שהונחה על ידי המבקשות, די בה להביא לקבלת התביעה.

נוסף על כן, התנהלות המבקשות גם הביאה להתארכות ההליכים וכיום קיים קושי בניהול הליך הכולל הבאת ראיות. בעניין זה ציין בית המשפט המחוזי כי כיום, לאחר שחלפו כ-7 שנים מיום האירוע, אין אפשרות להחזיר את הצדדים המעורבים – כאשר מדובר בצדדים רבים בהם גם בעל דין בחו"ל - לשלב הבאת הראיות בתיק וזאת "אך משום התרשלותן של המערערות [ המבקשות ] בניהול התיק, תוך אי שימת לב למועדים הנקובים בהחלטות בית המשפט ותוך שהמערערות [ המבקשות ] 'נזכרות' בקיומו של ההליך רק לאחר שבית המשפט השלום נתן את פסק דינו, וגם זאת לאחר השתהות לא מבוטלת". הנקודה צוינה מבלי להביע עמדה האם בכוחה לבדה להביא לדחיית עמדת המבקשות לגופה. דא עקא אין בכך סגי.

מהניתוח שהובא לעיל עולה כי אין מקום להעניק בקשת רשות ערעור במקרה זה לנוכח פסקי הדין שניתנו על ידי ערכאות קמא. ללא קשר לקיומה או אי קיומה של סוגיה משפטית עקרונית וציבורית לא עולה על פני הדברים שנפלה טעות בהכרעה. על כן גם מנקודת מבט זו אין מקום להעתר לבקשה. בל נשכח כי עסקינן בגלגול שלישי ובהקשר זה ניתן גם ניתן לשקול שיקולים מעשיים. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא.

5.

הבקשה נדחית. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך 10,000 ₪.