רע"א 8628/08 עמל הנגב עבודות בניה ועפר בע"מ נ. עירית רהט ,רהט

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא השופט י' טימור , סגן הנשיא השופט נ' הנדל ו השופטת ש' דברת ) בע"א 1193/06 שבגדרו נדון ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט ג' גדעון ) בת.א. 4243/05 שבמסגרתה נדחתה תביעה על הסף בגין התיישנות.

1.

המבקשת התחייבה להקים עבור המשיבה מבנה בתחום העיירה רהט, במסגרת הסכם קבלנות שנערך בשנת 1995. על פי הנטען, המבקשת החלה בביצוע הבנייה אולם בחודש ספטמבר 1995 חדלה לבצע את העבודות לאחר שהמשיבה לא שילמה לה את התשלומים שהיה עליה לשלם על חשבון התמורה.

2.

ביום 5.6.1997 הגישה המבקשת בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המשיבה להתקשר עם צד שלישי לביצוע העבודות וכשבוע לאחר מכן הגישה תביעה למתן צו מניעה קבוע באותו עניין. ביום 2.7.1998 נמחקה התביעה לבקשת הצדדים (להלן: התביעה הראשונה ).

עוד בטרם נמחקה התביעה הראשונה, ביום 9.4.1998 הגישה המבקשת נגד המשיבה תביעה כספית שהסכום הנתבע בה הועמד, לצרכי אגרה, על 1,000,000 ₪. גם תביעה זו נמחקה, בהסכמת הצדדים, ביום 9.11.1999 (להלן: התביעה השניה ).

3.

ביום 11.10.2005 הגישה המבקשת את התביעה נשוא בקשה זו ובמסגרתה תבעה מהמשיבה סך של 1,000,000 ₪, לצרכי אגרה, בגין העבודות שביצעה כאמור. המשיבה הגישה בקשה לדחות את התביעה על הסף בגין התיישנות. המבקשת טענה כי התביעה לא התיישנה משני טעמים: האחד, על פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ) התקופה שבין מועד הגשת התביעה הראשונה לבין המועד שבו נמחקה התביעה השניה אינה נספרת במסגרת מרוץ ההתיישנות ולכן התביעה לא התיישנה. השני, על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות המשיבה הודתה בקיום זכות של המבקשת באמצעות מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות. טענה זו נסמכה על שני טעמים: הראשון, ניהולו של משא ומתן בין הצדדים במטרה להסדיר את תשלום החוב ולהמשיך בביצוע העבודות; והשני, הארכת תוקף הערבות שניתנה על ידי המבקשת לטובת המשיבה (להלן: הערבות ), דבר שמעיד, לטענת המבקשת, על מגמה לאפשר למבקשת להמשיך את ביצוע העבודות ותשלום התמורה המגיעה לה.

4.

בית משפט השלום בבאר-שבע קיבל את טענת המשיבה ודחה את טענותיה של המבקשת. ראשית קבע כי גם אם נפחית ממניין תקופת ההתיישנות את התקופה שחלפה מאז הוגשה הבקשה למתן צו מניעה זמני במסגרת התביעה הראשונה ועד מחיקת התביעה השנייה, הרי שגם אז הסתיים מרוץ ההתיישנות, לכל המאוחר, בחודש ינואר 2005, ואילו התביעה דנן הוגשה כשמונה חודשים לאחר מכן. עוד קבע כי לא נטען כי המשיבה הודתה בקיום הזכות "בכתב או בפני בית משפט" ואין בפנינו כל מסמך הכולל הודאה כזו. אשר לחידוש הערבות, קבע בית משפט השלום כי אין הדבר מעיד בהכרח על כך שהמשיבה הכירה בחובה למבקשת. לדבריו, ההסבר שניתן על ידי המשיבה לחידוש הערבות - הצורך לשמֶר בידה בטוחה לצורך תביעות אפשריות של צדדים שלישיים או לצורך פיצוי על נזקיה שלה בעתיד - הוא הסבר מניח את הדעת. נקבע כי התנהגות המשיבה אינה בגדר "הודאה בקיום זכות" של המבקשת ומכאן שמרוץ ההתיישנות לא הופסק בגין מעשיה הנטענים. כאמור, בקשתה של המשיבה התקבלה והתביעה נדחתה על הסף.

5.

המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי אשר דחה את ערעורה. בית המשפט המחוזי ציין כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבמקרה הנדון לא הייתה כל הודאה בזכות בכתב או בפני בית משפט, ולכן נותרת השאלה האם היה מעשה כלשהו אשר בו הודתה המשיבה במקצת הזכות. בית המשפט המחוזי ציין כי בתצהירו של מנהל המבקשת לא צויין כלל התאריך שבו התנהל המשא ומתן ואף לא המועד שבו הוארך תוקף הערבות. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי באי כוח הצדדים לא ביקשו לחקור את המצהירים, שהעלו גרסאות שונות לגבי המניע להארכת תוקף הערבות. בית המשפט המחוזי קבע כי בעצם הארכת תוקף הערבות - שנועדה להבטיח את טיב ביצוע העבודה - אין משום הודאה בתשלום כלשהו אשר בו חייבת המשיבה למבקשת וממילא רק המבקשת יכולה לחוב על פי כתב ערבות זה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.

לטענת המבקשת, השאלה המשפטית העולה בבקשה דנן היא האם על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות מהווה הארכת תוקף הערבות עד ליום 30.11.1998 מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות אם לאו.

המבקשת טוענת כי משבאי כוח הצדדים לא ביקשו לחקור את המצהירים היה על בית משפט השלום להזמין את הצדדים לחקור את המצהירים וזאת על מנת שיוכל להכריע במחלוקת העובדתית בדבר המניע להארכת הערבות. לחילופין, טוענת המבקשת, היה על בית המשפט להשאיר את השאלה העובדתית על מנת שתתברר ותוכרע במהלך שמיעת הראיות ולא לסלק את התביעה על הסף. על פי הנטען, לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף בגין התיישנות כאשר בפני בית המשפט שתי גרסאות סותרות באשר לנסיבות שהביאו לכך שתוקף הערבות הוארך.

עוד טוענת המבקשת כי הערכאות דלמטה התעלמו מכך שעל הטוען להתיישנות מוטל הנטל להוכיח את טענתו, ושגו בכך שהטילו את הנטל להוכיח שתביעתה לא התיישנה על המבקשת.

טענה נוספת של המבקשת היא כי בית משפט השלום טעה כשקבע כי מדובר בערבות טיב, שכן בכתב התביעה צויין במפורש כי מדובר בערבות להבטחת חיובי המבקשת בהתאם להסכם, וכי היא הוארכה מתוך מגמה לאפשר למבקשת להמשיך בבניית המבנה ולקבל את התמורה המגיעה לה בשל כך. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע שלא היו בפני בית המשפט מועדים שבהם הוארכה הערבות ומועד קיום המשא ומתן שכן הבקשות להארכת הערבות צורפו לכתב התביעה.

לבסוף טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא התעלם מהכלל שלפיו יש להעדיף פרשנות אשר מאריכה את תקופת ההתיישנות ולא להפך.

דיון והכרעה

7.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן לעתים רחוקות וזאת כאשר מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. במקרה דנן, בסופו של יום, המחלוקת נסבה על השאלה מה היה ה"מניע" להארכת תוקף הערבות והאם יש במניע זה כדי ללמד על "הודאה" מצד המשיבה בקיום הזכות של המבקשת. מדובר בשאלה עובדתית אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה, בוודאי לא כאשר עסקינן ב"גלגול שלישי". יתרה מכך, שאלה זו תחומה במובהק למחלוקת בין הצדדים [ראו: רע"א 11164/08 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' קרן (לא פורסם, 2.2.2009)].

8.

למעלה מן הצורך, גם לגופו של עניין איני סבור כי יש מקום להתערב בפסקי הדין של הערכאות דלמטה. משהצדדים לא ביקשו לחקור את המצהירים בחן בית משפט השלום את הגרסאות השונות על פי התצהירים והסתמך על זו שנראתה בעיניו יותר מתקבלת על הדעת. מסקנתו הייתה מקובלת על בית המשפט המחוזי והיא מקובלת אף עליי. זאת ועוד, הודאה שיש בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות חייבת להיות מפורשת ומלאה. לכל הפחות נדרש שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור את זכותו של התובע, כך שניתן יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות [ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (לא פורסם, 1.4.1996); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (לא פורסם, 22.6.2008)]. הארכת תוקף הערבות במקרה דנן אינה ממלאת אחר תנאים אלו.

9.

סופו של דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.