רע"א 8634/96 חברת א. קצף בע"מ נ. בנק איגוד בע"מ

1.

המבקשים ניהלו שני חשבונות אצל המשיב ובשני החשבונות קיימת כיום יתרת חוב גדולה. המשיבים הפקידו ערבויות ושעבדו נכסים להבטחת האשראי שניתן להם בחשבונות אלו. משלא נפרעו החשבונות,

פסק המשיב מלהעמיד למבקשים אשראי, העמיד לפרעון את יתרות החובה והחל במימוש הבטחונות. בספטמבר 1996 הגישו המבקשים תביעה לבית המשפט קמא ( ת.א . 1033/96) ובה דרישה כי המשיב יפצה את המבקשים על הנזקים שלטענתם נגרמו להם בשל צעדים אלו, וכן כי יוצא צו מניעה קבוע, אשר ימנע את מימוש הנכסים נשוא בקשה זו. במסגרת התביעה הגישו המבקשים בקשה בדרך המרצה (11183/96) לצו מניעה זמני כנגד מימוש המשכנתאות שנרשמו על בתיהם של המבקשים 3 ו- 4. בית המשפט קמא דחה בקשה זו, ועל החלטתו זו בקשת רשות הערעור שלפני.

2.

טענתם המרכזים של המבקשים בהליכים בפני בית המשפט קמא (וגם בבקשה זו)

היתה כי המשיב נהג בניגוד להסכמה בעל פה, אליה הגיע עם המבקשים. על פי הסכמה זו, הבטחונות נשוא הבקשה ניתנו אך ורק להבטחת חובם באחד החשבונות (החשבון הרגיל), ואילו להבטחת החוב בחשבון השני (החשבון המיוחד) ניתנה ערבות אישית של שותפם לעסקים מר גרין . עסקיו של מר גרין קרסו והחשבון המיוחד צבר יתרות חובה ללא כל בטחונות. לטענת המבקשים, דרש הבנק כי יפרעו את החוב לו ערב מר גרין , דבר שהם לא היו חייבים לעשות. בעקבות סירובם, פסק הבנק מלהעניק למבקשים אשראי ופתח במימוש של הבטחונות בניגוד להסכמה.

3.

בהחלטתו בבקשה לצו מניעה זמני דחה בית משפט קמא דחה את טענות המבקשים, וקבע כי המבקשים לא המציאו ולו ראיה אחת, שניתן להסיק ממנה ולו בדוחק, כי התיאור המופיע בתצהירם יש בו ממש. עוד נקבע כי סיכוייהם לזכות בתביעה נראים קלושים ביותר. על כן, משלא הוכיחו, ולו לכאורה, כי יש ממש בתביעתם, נדחתה בקשתם לסעד זמני. עוד ציין בית המשפט קמא כי אפילו תתקבל טענתם של המבקשים יש לדחות בקשתם, מן הטעם שגם בחשבון הרגיל קיים חוב של למעלה ממליון וחצי ש"ח. מאחר שהמבקשים מודים כי הבטחונות נשוא הבקשה ניתנו להבטחת חוב זה, ניתן לממש בטחונות לשם גבייתו.

4.

על החלטה זו הוגשה הבקשה המונחת לפני. במקביל הוגשה בקשה לצו מניעה זמני עד למתן החלטה בבקשה לרשות ערעור, בקשה אשר נדונה בפני הנשיא ברק, אשר החליט לדחותה בהחלטתו מיום 1.1.97.

טענות המבקשים בשתי הבקשות דומות במהותן. לטענתם, אי מתן הסעד הזמני יסכל את התביעה בפני בית המשפט קמא, ויצור מבחינתם מצב בלתי הפיך, אשר אינו ניתן לפיצוי כספי. עוד הם טוענים כי טעה בית משפט קמא בקביעתו כי לא הוכחה זכות לכאורה, וכן כי במאזן הנוחות בינם לבין המשיב, הנזק שיגרם להם באי מתן הצו גדול מזה שיגרם לבנק אם יוענק הצו המבוקש.

בהחלטתו מיום 1.1.97, בה דחה הנשיא ברק את הבקשה לצו מניעה זמני. במסגרת בקשה זו, נקבע כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, ומאחר שמצבו הכלכלי של המשיב יאפשר לפצות את המבקשים במידת הצורך, אין עילה למתן הצו.

5.

לאחר עיון בכל האמור אשר בפני, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. לאור סכוייה הקלושים של תביעת המבקשים, כמבואר בהחלטת בית המשפט המחוזי - אשר מצא כי גרסת המבקשים בבקשתם לצו מניעה זמני אינה מהימנה ונמצאה סותרת מסמכים - נחה דעתי, כי אין להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, כשהחליט לדחות את הבקשה לצו זמני. הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות בקשה זו בסך 10,000 ש"ח.