רע"א 8649/02 פנחס מורגנשטיין נ. מר משה מלמד

בפסק-דין שניתן בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו ביום 12.7.01 חויבו המבקשים להחזיר למשיב חוב כספי.

על פסק-הדין ערערו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ביום 23.10.01 חויבו המבקשים להפקיד, במסגרת ערעורם, ערבון בסך 15,000 ש"ח תוך 30 יום.

ביום 18.12.01 נדחתה בקשתם לפטור מהפקדת ערבון, אותה נימקו בהיות מצבם הכלכלי קשה ובכך שהמבקשת 2 הינה חברה חדלת פרעון.

ביום 6.1.02 הגישו המבקשים בקשה להארכת המועד להפקדת הערבון ב-21 יום. בהסכמת המשיב, הוארך המועד כמבוקש ואולם, המבקשים לא הפקידו את הערבון במועד.

ביום 30.1.02 ניתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת הילה גרסטל), לפיו בשל אי-הפקדת הערבון, הערעור נדחה.

המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין. ביום 7.5.02 דחה בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא יהושע גרוס והשופטות אסתר קובו ומיכל רובינשטיין) את בקשתם.

או-אז, הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק-הדין. ביום 2.9.02 דחה בית-המשפט המחוזי (השופטת הילה גרסטל) את בקשתם בקובעו, כי "אין המדובר בפסק-דין שניתן במעמד צד אחד ותרופתם של המערערים מצויה במסגרת ערכאת הערעור."

מכאן בקשת רשות הערעור שבפנַי, שבגדרה חזרו המבקשים על טענותיהם בפני בית-המשפט המחוזי ואילו המשיב תמך יתדותיו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

יש לדחות את הבקשה. שכן, למבקשים הייתה זכות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אולם ערעור כזה לא הוגש ואף לא הוגשה בקשה להארכת המועד להגשתו. משלא הוגש ערעור, הפך פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי לחלוט. קביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי הדרך הנכונה הייתה הגשת ערעור על פסק-הדין ולא בקשה לביטולו – בדין יסודה, שכן מושכלות ראשונים הם, כי פסק-דין חלוט לא ניתן לבטל, אלא על-פי הדרכים הקבועות בדין, ואילו בבקשות הרבות שהגישו המבקשים אין כדי להקנות להם זכות ערעור משהפך פסק-הדין לחלוט.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, בבקשות השונות שהגישו המבקשים לא מצאתי כל ממש.

הבקשה נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסך כולל של 20,000 ש"ח.