רע"א 8658/99 חנניה בן שימול נ. קצין התגמולים

בפני בקשה לפטור מערבון.

1.המבקש הוא נכה צה"ל. הוא נפצע בשנת 1960 בתאונת אימונים ונפגע בגפה התחתונה הימנית. מאז סבל, בין היתר, מאוסטאומליטיס כרונית ומכאבים חזקים. בשנת 1995 נקטעה רגלו הימנית מתחת לברך. למרבה הצער, כשלו הנסיונות להתאים למבקש פרוטזה והוא מרותק לכיסא גלגלים. בין המבקש למשיב קיימת מחלוקת אודות סיווג נכותו זו בהתאם להוראות תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות-נכות), התש"ל1969- (להלן: "התקנות"): לשיטת המשיב, המדובר בקטיעת השוק מתחת לברך - בהתאם להוראת סעיף 47 (7)ב. לתוספת לתקנות (סיווג כאמור מקנה למבקש 50% נכות ויחד עם ליקוייו האחרים מגיעה נכותו ל - 66%). לשיטת המבקש, המדובר בנכות הבאה בגדרה של "ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר..בצורה חמורה, החולה רתוק לכסא גלגלים או הופיעו סיבוכים רציניים." - בהתאם להוראת סעיף 35 (1) ז לתוספת לתקנות (סיווג המקנה, כשלעצמו, נכות של 100% למבקש). ההוועדה הרפואית המחוזית והוועדה הרפואית העליונה דחו את טענת המבקש. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א.צ. בן זמרה) דחה את הערעור (ככל שהוא נוגע לנושאים הנכללים בבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון), וקבע, כי יש לראות בסעיף 47 (7) ב סעיף ספציפי הגובר על סעיף 35, המוגדר כסעיף סל. בית המשפט הוסיף וקבע, כי נוכח קיומו של סעיף 47 אין אפשרות לבצע את ההיקש שמבקש המבקש להקיש מהוראות סעיף 35 - בהסתמך על הוראות תקנה 11 לתקנות (שעניינה בנכה שנפגם בפגימה מוכרת שאינה נקובה בתוספת). בית המשפט הוסיף וציין, כי יש טעם רב בעמדתו של המבקש, לפיה יש להבחין בין קטוע רגל שניתן להתאים לו פרוטזה (וההנחה היא כי לכך מכוון סעיף 47) לבין קטוע רגל הרתוק לכיסא גלגלים עקב חוסר היכולת להתהלך עם פרוטזה. אלא שבהיעדר התייחסות מפורשת לעניין זה בתקנות מצא עצמו בית המשפט המחוזי "נאלץ לדחות את הערעור, תוך המלצה חמה למחוקק לתקן את התוספת."

2.בבקשה שבפני טוען המבקש, כי אינו עובד עקב נכותו. הוא מקבל קיצבה חודשית של כ - 4,600 ש"ח. מקיצבה זו הוא מממן הוצאות שוטפות (לרבות שכר דירה, מזונות ותמיכה בבתו בת העשרים) הוצאותיו משתוות להכנסותיו ואף עולות עליהן. עוד טוען המבקש, כי בקשת רשות הערעור שלו מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית הנוגעת לכלל נכי צה"ל ומטעם זה סיכוייה טובים.

3.המשיב אינו חולק על טענות המבקש באשר למצבו הכלכלי. אלא שלשיטתו טענות אלו רק מחזקות את הצורך בהבטחת הוצאות המשיב, שכן סיכויי בקשת רשות הערעור קלושים. לעניין זה מוסיף המשיב, כי טענתו המשפטית של המבקש שגוייה ואין מקום לקבוע דרגת נכות על בסיס אנלוגיה מסעיף אחר - שעה שקיים סעיף ספציפי המתייחס לנכות המבקש.

4.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובפסק הדין נשוא בקשת רשות הערעור הגעתי לכלל מסקנה שיש להיעתר לבקשה ולפטור את המבקש מהפקדת ערבון. כאמור, אין מחלוקת ממשית על כך שהמבקש הוא דל אמצעים. בקשת רשות הערעור שהגיש מעוררת, על פניה, סוגייה בעלת השלכות רחבות - היינו היחס בין הנכות הפיזית לבין השלכותיה הספציפיות בכל מקרה ומקרה וסיווג הנכות בהתאם. אי לכך, דומה כי קיימת אפשרות ממשית שבית המשפט העליון ימצא לנכון להעניק רשות ערעור במקרה מעין זה (וראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו 03) 123). גם הערותיו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו מחזקות את ההתרשמות, כי טענות המבקש ראויות, למצער, להישמע.

הבקשה לפטור מערבון מתקבלת איפוא.