רע"א 8660/03 יוסף אמזלג נ. מינהל מקרקעי ישראל

ביום 5.2.02 הגיש מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המשיב) לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקש לסילוק ידו מן המקרקעין, המצויים בתל-אביב, הידועים כחלקה 25 בגוש 6988 (להלן: המקרקעין), בה טען המשיב, כי המבקש פלש למקרקעין בתחילת שנת 2000, כשהקים מבנה מגורים ומבנה נוסף, תוך שהוא מבצע פלישה בשטח נוסף ממזרח למקרקעין. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן כנגד התביעה, בה טען, כי אין הוא כופר בזכות הבעלות של המשיב, אולם לטענתו, הוא "מחזיק" במקרקעין שנים רבות ומכאן שאין למשיב כל זכות לדרוש את סילוק ידו מן המקום.

ביום 4.7.02 דחה בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' מור) את בקשת הרשות להתגונן, בקובעו, בין היתר, כי המבקש יושב במקום ללא כל חוזה המתיר לו חזקה זו, כי מעולם המבקש לא שילם כל תמורה בעבור כניסתו למקרקעין ואף לא בעבור חזקתו, כי מדובר בתוקפה קצרה יחסית ודבר לא הובטח לו וכי לא נוצרו יחסים משפטיים בין המבקש לבין המשיב, אשר בגינם יהא זה בלתי צודק ובלתי

ראוי לבטל את הרישיון "שניתן" רק בגין מחדלי המשיב לפקח כראוי על המקרקעין. כמו-כן, קבע בית-משפט השלום, כי המבקש הודה, שברשותו דירת מגורים אחרת בתל-אביב וכי גרושתו גרה עם ילדיו בדירה בחולון.

המבקש הגיש לבית-משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו מיום 4.7.02. ביום 13.10.02 קבע בית-משפט השלום בנוגע לבקשה לעיכוב ביצוע, כדלקמן:

"באם יפנה המבקש את הנכס הנדון, ובכפוף להתחייבות המשיב שלא לעשות כל עסקה שהיא במקרקעין אלו ולא לבנות או לשנות בה דבר, כך שהחזקה תהיה בידי המשיב והמצב בשטח לא ישונה עד להחלטת ערכאת הערעור – יעוכב ביצוע פסה"ד. החלטתי זו נובעת מהכרתי להעדר כל זכות המבקש בשטח הנדון".

כאמור, בית-משפט השלום מצא את האיזון הראוי, לפיו מחד תבוצע החלטת בית-משפט השלום במשמעו של פינוי המבקש וסילוק ידו מן המקרקעין ומאידך לא יבוצע שינוי במקרקעין, דבר שיהיה בו להבטיח שאם המבקש יצליח בערעורו ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו.

על החלטת בית-משפט השלום, מיום 4.7.02, לפיה ניתן צו לסילוק ידו של המבקש מן המקרקעין, ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כשבמסגרתו הגיש בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית-משפט השלום.

ביום 30.7.03 דחה בית-המשפט המחוזי (כב' השופט י' שנלר) את הבקשה לעיכוב ביצוע, בקובעו, בין היתר, כי המבקש לא הבהיר ולא פירט ממתי ומי הם בני המשפחה המתגוררים במקרקעין ואף התעלם מהנטען על-ידי המשיב בדבר היותו בעל נכסים אחרים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, שבגדרה חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי.

לאחר עיון בבקשה ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, הגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה מונעת בעד הזוכה להוציא לפועל את פסק-הדין או לפעול על-פיו בכל דרך אחרת. פסק-הדין חורץ בשלב זה את הדין, וצריך טעם מיוחד כדי שבית-המשפט לערעורים ימנע מבעד מי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. לפיכך, גם בדונו בבקשה רגילה לעיכוב הביצוע של פסק-הדין, אין בית-המשפט לערעורים נוטה לתת סעד זמני המשעה את תוקף פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט קמא. הנטל להצדיק מתן סעד זמני ממין זה מוטל על מי שמבקש למנוע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק-הדין ואינו נטל קל. "טעם מיוחד" לעיכוב ביצוע מותנה בדרך כלל בהצטברות שני גורמים אלה: סיכוי טוב לקבלת הערעור וקושי בהחזרת המצב לקדמותו אם פסק-הדין ימומש והערעור יתקבל לאחר מכן, או כי ביצועו המיידי של פסק-הדין יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח' , פ"ד נ (1) 668, 672; ע"א 6626/96, בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403).

במקרה שלפנינו, בית-משפט השלום מצא את האיזון הראוי, כאמור, כי מחד תבוצע החלטת בית-משפט השלום לעניין פינוי המבקש וסילוק ידו מן המקרקעין ומאידך לא יבוצע שינוי במקרקעין. יתרה מכך, המבקש הינו בעל נכסים אחרים. בנסיבות אלה, נראה, כי החלטת בית-משפט השלום מאזנת כראוי בין האינטרס של המבקש להגנה על המקרקעין, על-מנת להבטיח שאם יצליח בערעורו ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לבין האינטרס של המשיב לממש את פינוי המבקש מן המקרקעין ללא עיכובים.

מעבר לדרוש יוער, כי עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הבקשה לעיכוב ביצוע אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.