רע"א 8669/03 דמיראס יבוא ושיווק בע"מ נ. קו אופ - רבוע כחול לישראל בע"מ

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ש' גדות) לפיה נתקבלה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בית משפט השלום.

בין המבקשת למשיבה התקיימו יחסים מסחריים. בעקבות סכסוך שנתגלע ביניהן, הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיבה לבית משפט השלום. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט ק' ורדי) קיבל את תביעת המבקשת, וחייב את המשיבה לשלם לה סך של 2,861,640.80 ש"ח. המשיבה הגישה ערעור כנגד פסק הדין לבית המשפט המחוזי, ובד בבד ביקשה את עיכוב ביצוע פסק הדין, לאחר שבקשה דומה שהגישה לבית משפט השלום – נדחתה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה.

בית המשפט קמא קבע כי "מהתצהיר שצורף לתגובה עולה כי המשיבה [המבקשת כאן] סותרת את טענות המבקשת [המשיבה כאן] אך אין בו כדי לשלול את הראיות לכאורה לפיהן יהיה קושי להחזיר המצב לקדמותו". לפיכך, עיכב בית המשפט את ביצוע פסק הדין, בכפוף להמצאת ערבות בנקאית על מלוא סכום התביעה. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט קמא עת עיכב את ביצוע פסק הדין ובכך הסב לה נזק כבד. המבקשת סבורה כי סיכויי הערעור שהגישה המשיבה קלושים. עוד היא מציינת כי המשיבה לא הוכיחה כי אין לה, למבקשת, יכולת החזר כלכלית. המבקשת חוזרת על הטענה אשר הציגה לבית המשפט קמא, לפיה יש לה יכולת החזר מלאה, וכי הכספים שתקבל מאת המשיבה אינם דרושים לכיסוי חובות כלשהם של המבקשת. טענה זו מגבה המבקשת בתצהיר שהגיש הבעלים והמנהל שלה.

המשיבה תומכת בהחלטת בית המשפט קמא. היא סבורה כי סיכויי ערעורה הם טובים ביותר. עוד היא גורסת, שלפי טענותיה של המבקשת עצמה במהלך המשפט, אין לה יכולת כלכלית והמשך קיומה נמצא בסכנה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה עליה החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. לא היה מקום לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום. פסק דין שניתן מפי בית המשפט הוא פסק דין מחייב שיש לנהוג על פיו, כל עוד לא נהפך על ידי ערכאת הערעור. לפיכך, קובעת תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי ככלל לא יעוכב ביצועו של פסק דין עד לבירור הערעור שהוגש עליו. בית המשפט יסטה מכלל זה, כאשר פסק הדין אשר עיכובו מבוקש הוא חיוב כספי, בנסיבות חריגות בלבד. נסיבות שכאלה מתקיימות מקום בו הוכח כי קיים סיכוי שהצד אשר לזכותו ניתן פסק הדין יהא מנוע מלהשיב את הכספים ששולמו לו, במידה שיחוייב לעשות כן בסופו של הערעור. לא הוכח שאלה פני הדברים במקרה שבפניי. טענתה של המשיבה לעניין זה, הן בפני בית המשפט קמא והן בפניי, מבוססת אך ורק על שתי אמירות – אחת מפי שופטת בית משפט השלום שנתנה החלטת ביניים בתיק והשנייה מפי מנהל המבקשת – אשר הוצאו מהקשרן ואשר לא הובאו במלואן. בכך אין די על מנת לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש, אל מול הכחשות המשיבה. כך סבר גם בית משפט השלום, הבקיא בפרטי התיק, והמכיר את הצדדים לתובענה. לפיכך, ומשלא הובאו ראיות לכאורה ברמה המספקת למצבה הקשה של המבקשת, אין הצדקה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום.

משזוהי מסקנתי, איני נדרש כלל לטענות הצדדים לעניין סיכויי הערעור של המשיבה.

הערעור מתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי תתבטל. המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בסך 10,000 ש"ח.