רע"א 867/96 אלקלעי רוני נ. טאואר דובר

1.חברה בשם בר שוורץ בע"מ (להלן: "החברה") היתה חייבת כספים למשיבה. ביום 4.9.91 הגישה המשיבה בקשה לפירוק החברה. ביום 5.9.91 מונה לחברה מפרק זמני. מינוי זה בוטל עקב הסכם פשרה בו נקבע, כי החברה תפרע חובה ב12- תשלומים שווים, ולשם גביית החוב תמסור החברה 12 שטרות חתומים על ידה. נקבע, כי המבקש (בין היתר) יהא ערב אישית לפרעון השטרות. ביום 10.10.91 הוגשה בקשת פירוק כנגד החברה על ידי חברת עץ הזית בע"מ. ביום 13.10.91 מונה לחברה מפרק זמני וביום 26.2.92 ניתן צו פירוק. לאור מינוי המפרק הזמני והליכי הפירוק מטעם עץ הזית בע"מ, לא אישר בית המשפט את הסכם הפשרה האמור. המשיבה הגישה את השטרות לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. המבקש הגיש התנגדות לביצוע השטרות.

2.בית משפט השלום (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) דחה את בקשת המבקש ליתן לו רשות להתגונן. החלטה זו נסמכה על מספר קביעות: ראשית

נקבע, כי אכן המבקש חתם כערב על פני השטר. שנית , כי לא הובאו ראיות לעניין תוקפו הצורני של השטר ועל כן תקף הוא. שלישית , כי השטר מעיד, כי הוא שטר עצמי של החברה. רביעית , כי אין באי אישור הסכם הפשרה כדי לקיים עילת הגנה למבקש, שכן חיובו כערב הינו חייב עצמאי. כן נקבע, כי בעובדה כי ניתן לבסוף צו פירוק, המאיין את פעולות החברה, יש משום היעדר תמורה לחוב העיקרי, ולא כשלון תמורה. על כן, אין בכך כדי להקים טענת הגנה למבקש. לחלופין נקבע, כי המדובר בכשלון תמורה חלקי ובלתי קצוב, שאינו מהווה טענת הגנה למבקשים. חמישית , כי לא קמה הגנת "פרעתי" במקרה דנן, היות והסכום שנפרע התייחס לחוב נשוא עיסקת היסוד ולא לחוב השטרי, ועל כן אין בו כדי לקיים הגנה. שישית , כי אין בקיומו של תנאי בהסכם הפשרה בכדי לאיין את חבותו של הערב. על יסוד טעמים אלה נדחתה הבקשה למתן רשות להתגונן.

3.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה. בית המשפט המחוזי קבע, כי אכן המבקש חתם כערב על השטר; כי אין לראות בנסיבות המקרה כפרעון של השטר, שכן הפרעון נעשה על ידי צד שלישי שאינו צד לשטר וכי הפרעון היה של החוב נשוא הסכם הפשרה ולא של החוב השטרי. בית המשפט הבחין בין טענות הגנה שעניינן פסילת לידת ההתחייבות, לבין טענות השוללות את חבות הערב, ושצמחו לאחר לידת ההתחייבות. בית המשפט סיווג את טענת המבקש כנוגעת ללידת החבות ועל כן קבע, כי היא לכאורה משחררת את החייב העיקרי (החברה) אך לא את הערב. בית המשפט דחה את טענת המבקש, לפיה קיים היה תנאי לפיו הערבות תלויה באישורו של בית המשפט את הסכם הפשרה. בית המשפט ציין, כי לא נמצא בסיס לטענה זו - לא בהסכם הפשרה ולא בשטרות. בית המשפט הוסיף, כי אין באי ביול המסמך במקרה דנן כדי להקנות עילת הגנה. על כן נדחה הערעור.

4.על פסק דין זה מונחת בפני בקשת רשות ערעור. טוען המבקש ראשית , כי שגו הערכאות קמא משעה שבחנו שאלות משפטיות ועובדתיות רבות אלה לגופן, כאשר דובר אך בבקשת רשות להתגונן. אליבא דמבקש, לא היה מקום לדון לגופו של עניין בטענות אלה, ומן הדין היה ליתן רשות להתגונן בעניינים אלה. שנית , ולגופו של עניין, כי די בפרעון השטר על ידי צד ג' בכדי להקים טענת "פרעתי"; כי אי מתן תוקף להסכם הפשרה עולה כדי כשלון תמורה מלא ולא היעדר תמורה ועל כן מהווה הגנה לערב; כי עקב אי קיום ההתחייבות שבהסכם, על פיה תימחק בקשת הפירוק, קם מצב של כשלון תמורה מלא בין צדדים קרובים; כי תוקפו של הסכם הפשרה היה מותנה באישורו - ומשלא נתקיים התנאי בטלים כל החיובים - לרבות חיובו של המבקש; כי הערבות הינה ערבות הסכמית ולא ערבות שיטרית; כי הערבות פקעה עם פקיעתה של עיסקת היסוד; כי השטרות לא בויילו כדין ועל כן לא ניתן לקבלם כראיה ולהוציאם לפועל, וכי השטרות שהוצגו אינם עומדים בדרישות הצורניות הנדרשות ועל כן אין להם נפקות.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, לב ליבה של בקשתו של המבקש היא טענתו, לפיה לא היה מקום לדון בשלב הדיוני של בקשת הרשות להתגונן, במסכת השאלות המשפטיות שהוצגו ונדונו הן בערכאה הראשונה והן בערכאה הערעורית. דא עקא, כי לא מצאתי בטענה זו משום עילה ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. גם אם עדיף היה כי שאלות אלו ידונו בהליך עצמו, לאחר מתן רשות להתגונן (ומבלי להביע עמדה בעניין זה לגופו), לא שוכנעתי, כי נפלה במקרה דנן טעות בנימוקיהן של הערכאות קמא, שיש בה כדי להצדיק דיון בערכאה שלישית בסוגיה זו. כנגזר מכך, אין אני נצרך לדון לגופו של עניין בטענותיו האחרות של המבקש, משעה שאלה נדונו בהרחבה בפני הערכאות קמא, ואין הן מוסבות אלא על נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123). על כן, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.