רע"א 8671/04 ש.י. ל בע'מ עבודה ויעןץ חקלאי בע'מ ע'י מר יהודה נ. גן שמוא

1.בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ברלינר, עמית ואלרון), בו נדחה ערעורה של המבקשת על חיובה בתשלום סך של 169,971 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, על ידי בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' טובי).

2.להלן פירוט העובדות הצריכות לעניין: בשנת 1998 התקשרה המבקשת, אשר עסקה בגידול עגבניות, בהסכם לגידול ולשיווק עגבניות עם המשיבה, חברה המפעילה מפעל לייצור ולשיווק מוצרי ירקות ופירות. לאחר העונה הראשונה נכרת הסכם נוסף בין הצדדים לשנת 1999. בהתאם להסכם זה התחייבה המבקשת לספק למשיבה במהלך אותה שנה 5,000 טון עגבניות לתעשייה, שבעבורן התחייבה המשיבה לשלם למבקשת מקדמות על חשבון התמורה בשווי 300 דולר לכל דונם, ובסך הכל עבור כ- 550 דונם. בנוסף מסרה המשיבה למבקשת מערכת השקיה שנועדה לשמש בביצוע ההסכם ואשר לגביה הוסכם כי היא תועבר לבעלות המבקשת לאחר שזו תשלם עבורה בארבעה תשלומים שנתיים למשיבה.

התביעה הוגשה על ידי המשיבה שטענה כי המבקשת נותרה חייבת לה לאחר העונה של 1999 סך של 25,457 דולר בגין מקדמות יתר שקיבלה, מאחר ששווי התוצרת החקלאית שהעבירה למשיבה היה פחות מסכומי המקדמות שהועברו אליה. בנוסף תבעה המשיבה את יתרת שוויה של מערכת ההשקיה בטענה כי החוזה בוטל אך המבקשת העבירה לה סכום השווה לרבע ממחיר המערכת בלבד. בסופו של דבר העמידה המשיבה את תביעתה בעניין זה על סך של 55,000 דולר.

3.בית משפט השלום קבע בפסק דינו, כי ההסכמים בין הצדדים הינם הסכמים עונתיים. המבקשת הודתה כי קיבלה מקדמות ששילמה לה המשיבה, אך טענה כי העבירה למשיבה את התמורה המלאה בגינן. טענה זו הינה בבחינת טענת "הודאה והדחה" אשר לא עלה בידי המבקשת להרים את הנטל להוכיחה ומכאן שעל המבקשת להשיב למשיבה את סכומי המקדמות שקיבלה ביתר. בהתייחס למערכת ההשקיה קבע בית משפט השלום כי המבקשת חייבת הייתה לשלם למשיבה את התמורה המגיעה לה בגין מערכת ההשקיה לשנת 1999, היות שבמועד זה היה ההסכם בין הצדדים תקף והמבקשת עשתה שימוש במערכת לצורך קיום חלקה בחוזה. שונים הם פני הדברים באשר לתקופה שלאחר סיום ההתקשרות. הצדדים לא הסדירו בהסכם מה יעלה בגורלה של המערכת אם תיפסק ההתקשרות. מהחוזה עולה כי מדובר בחיובים שלובים – מחיר המערכת והתמורה שתינתן עבור העגבניות - ועל כן אין לייחס לצדדים כוונה שהתשלום בעבור המערכת יימשך גם אם תיפסק ההתקשרות בטרם חלפו ארבע שנים. מאחר שהמשיבה ביקשה את אכיפת ההסכם בעניין מערכת ההשקיה, לאחר שהיא עצמה ביטלה אותו, דחה בית המשפט את תביעתה בעניין זה וחייב את המבקשת לשלם למשיבה את החלק היחסי עבור מערכת ההשקיה בגין שנת 1999 בסך 15,500 דולר וכן חייב אותה לשלם למשיבה סך של 25,457 דולר בגין מקדמות היתר שקיבלה.

4.המבקשת ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בפסק דין המחזיק שתי חוות דעת - זו של השופט ברלינר וזו של השופט עמית - אשר הגיעו שניהם למסקנה כי יש לדחות הערעור. השופט ברלינר דחה בפסק דינו את טענת המבקשת לפיה המשיבה היא שהפרה את ההסכם - היות שכתב ההגנה שהגישה אינו כולל טענה שכזו והיא אף אינה עולה מחומר הראיות. השופט עמית דחה אף הוא טענה זו היות שלטעמו אין לה כל עיגון בהסכמים שנערכו בין הצדדים בין השנים 1998 – 1999. מנוסח ההסכם שנחתם בין הצדדים למד השופט עמית כי אין הוא כולל התחייבות חוזית להמשיך בהתקשרות ולכל היותר הייתה למבקשת ציפיה מסחרית כי ההתקשרות תימשך, להבדיל מזכות חוזית.

5.בבקשה שבפני מעלה המבקשת טענות מטענות שונות כנגד קביעות שבעובדה של הערכאות דלמטה. בין היתר טוענת היא כי בשום שלב לא אישרה כי קיבלה מקדמות עבור העונה של שנת 1999. כמו-כן טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי ייחס לה טענות שלא נטענו על ידה, שגה בהבנת פסק דינו של בית משפט השלום ואזכר בפסק דינו ציטוטים מההסכם שאינם מופיעים בו. כן חולקת המבקשת על הפרשנות שניתנה להסכם בינה לבין המשיבה וגורסת כי ההסכם קובע מפורשות כי בין הצדדים קיים הסכם רב שנתי וכי מהראיות עולה כי המשיבה היא שהפרה את החוזה, ואכן בית משפט השלום קבע כי המשיבה היא שהביאה להפסקת ההתקשרות. כן טוענת המבקשת כי מאחר שתקפותו של ההסכם בין הצדדים לא נסתרה, לא היה מקום לפרשנותו של השופט עמית לפיה ההסכם משנת 1999 לא השתכלל לכלל התחייבות חוזית.

ביום 9.12.04 הגישה המבקשת "בקשה לתיקון כתב בית דין" בה ביקשה כי יותר לה לתקן הבקשה מאחר שהיא מיוצגת על ידי מנהלה ולא על ידי עורך דין. החלטתי להיעתר לבקשה. בבקשה המתוקנת טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור ברורים וכי המקרה דנן מעורר חשיבות משפטית וציבורית "למעורבות בית המשפט העליון באותם מקרים משפטיים, אשר כל "בר בי רב" אשר יעיין בהם יבחין בבירור, כי הערכאה המשפטית אשר הייתה אמורה לדון ולהכריע בהם, כלל לא התייחסה לגוף הערעור אשר הוצג לפניה", כלשונה של המבקשת. עוד טוענת המבקשת כי הטעויות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי משמען כי יש לבחון את הבקשה שבפני בחינת היה זה הערעור הראשון על פסק דינו של בית משפט השלום.

6.אין בידי לקבל את טענת המבקשת לפיה יש לבחון את ערעורה משל היה זה "הגלגול הראשון" בו נבחן פסק דינו של בית משפט השלום בערעור. מדובר בעניין אשר נבחן על ידי ערכאה דיונית ועל ידי ערכאת ערעור. הפכתי והפכתי בבקשה ואין לי אלא לקבוע כי היא אינה מעוררת כל שאלה שלה חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים. אין זה מקרה מן המקרים שמתן רשות ערעור בהם יתרום לפיתוחו של המשפט ולליבונן של סוגיות משפטיות שטרם הוכרעו (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו (3) 123). זהו המבחן היחיד הנבחן בעת שנשקלת האפשרות ליתן רשות ערעור "בגלגול שני". איני מתעלמת מהטענה לפיה נפלו טעויות בהחלטת בית המשפט המחוזי, אלא שטעויות אלה אינן הופכות, כידוע, את הסוגיה לסוגיה משפטית מהותית, כפי שעמד על הדברים הנשיא זוסמן:

אין צריך לומר שבדוני בבקשת רשות ערעור שאלה זו, היינו קיומה של שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה הכרעה בבית-משפט זה, היא המבחן היחיד, ואין אני עוסק בשאלה אם צדק בית המשפט המחוזי אם לאו. ואם תאמר כי בית המשפט המחוזי שגה, אף אני אשיב לך שכבר היו דברים מעולם, ואף בית-משפט זה טעה, לאמור ריבוי הערכאות איננו מבטיח בעצמו עשיית הצדק" (המ' 648/78 אלקינד ואח' נ' פוזניאק

(לא פורסם)).

מעבר לאמור אציין, כי ביסודן של רבות מהטענות שמעלה המבקשת עומדות טענות עובדתיות שאינן מתיישבות עם ממצאי בית משפט השלום. כידוע, ממצאים שבעובדה אלה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, לא כל שכן כאשר עסקינן בעניין אשר נבחן כבר על ידי ערכאת ערעור.

הבקשה נדחית איפוא.