רע"א 8689/12 אריה בן ארי נ. בנק המזרחי-טפחות בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ג' כנפי-שטייניץ, י' מרזל וא' רומנוב ), מיום 31.10.2012 בע"א 25310-04-12, בו נדון ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' דראל ), מיום 26.2.2012, בת"א 11670/05 ות"א 2400/06.

2.

בנק המזרחי-טפחות בע"מ (להלן - המשיב ) היה מיוצג במשך מספר שנים על ידי

עורך- הדין אריה בן-ארי (להלן - המבקש ). עקב מחלוקות כספיות שהתגלעו בין הצדדים הגיש המשיב שתי תביעות נגד המבקש, שהדיון בהן אוחד.

3.

בית משפט השלום קיבל את התביעה וחייב את המבקש לשלם למשיב סכום של 2,039,066 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן שכר טרחה בסך של 150,000 ₪ והוצאות משפט. בית המשפט קבע כי לא הייתה, למעשה, מחלוקת בנוגע לסכומים שהמבקש מחזיק ברשותו, והדיון התמקד בשאלות זכותו של המבקש לקזז מתוך סכומים אלו כספים שמגיעים לו, לכאורה, כשכר טרחה והחזר הוצאות. לאחר דיון ארוך ומנומק, קבע בית משפט השלום כי לא עומדת למבקש זכות לקזז מתוך הכספים שאותם גבה עבור המשיב, את החוב לו הוא טוען וכי אף אין לו זכות לעיכבון בכספים אלו. בית משפט השלום דחה גם את טענות המבקש בנוגע להחזר הוצאות ולשכר טרחה המגיעים לו, לכאורה. משכך, קיבל, כאמור, את התביעה במלואה. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי פסק הדין של בית משפט השלום מפורט ומנומק וכי נקבעו בו ממצאים ברורים, ולכן אין עילה להתערב בו. בית המשפט הוסיף שבדין נקבע כי למבקש לא עמדה זכות קיזוז כלפי המשיב וגם כי המבקש לא ביסס זכות לעיכבון הכספים. בית המשפט קבע עוד כי לא מצא עילה להתערב במסקנות בית משפט השלום המעוגנות בחומר הראיות ובהתרשמותו מהעדים ששמע בקשר לסוגיות ההוצאות ושכר הטרחה. הערעור נדחה, אפוא, והמבקש חויב בהוצאות ובשכר טרחה בסך של 25,000 ₪. בעקבות פסק הדין הגיש המבקש את הבקשה שלפניי.

5.

המבקש טוען כי להכרעה בבקשתו יש חשיבות ציבורית (למצער, לציבור עורכי-הדין), ולכן היא חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה. לדעת המבקש, המשיב ניצל את עוצמתו ומעמדו כדי להחתימו (וגם עורכי דין אחרים) על חוזים אחידים ומפלים, שהביאו לכך שלא קיבל את מלוא התמורה על עבודתו. המבקש טוען כי מדובר בשאלה עקרונית של זכות הקיזוז והזכות לעריכת התחשבנות העומדת לעורך-דין שעה שהלקוח מסיים את ההתקשרות עימו באופן חד-צדדי ולא הוגן, לדבריו. המשיב טוען עוד כי עולה לכאורה מפסקי הדין של הערכאות דלמטה כי לא קיימת לעולם זכות קיזוז לעורך-דין, באופן הגורם לו, ולעורכי-דין נוספים העובדים עבור המשיב, עוול משווע והפלייה לרעה. לדעת המבקש, בתי המשפט לא נתנו משקל ראוי לסיבת סיום ההתקשרות של המשיב עימו, והוא מפרט את נסיבות ההתקשרות החוזית עם המשיב וסיומה, כמו גם את טענותיו הספציפיות לגבי שכר טרחתו, זכות הקיזוז והעיכבון בכספים. המבקש מוסיף כי הנסיבות בפסקי הדין אליהם הפנה בית המשפט המחוזי שונות באופן מהותי מנסיבות המקרה דנא.

6.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. חרף טענות המבקש, אין הבקשה מעלה שאלות משפטיות עקרוניות בעלות חשיבות ציבורית אשר השלכותיה חורגת מעניינם של הצדדים, ומצדיקה דיון בה ב"גלגול שלישי" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). מדובר, למעשה, בשאלת פרשנות ההתקשרות החוזית שנערכה בין המבקש למשיב, והאם היא כוללת בתוכה זכות לקיזוז כספים וזכות לעיכבון. ככזו, אין השאלה חורגת מגדר עניינם הפרטני של הצדדים לבקשה. אשר לסוגיות ההוצאות ושכר הטרחה, מדובר בסוגיות שהוכרעו על יסוד התרשמותו של בית משפט השלום ממהימנות העדים שהעידו לפניו ובדין בית המשפט המחוזי לא התערב בהן. לפיכך, גם דין טענות אלו להידחות. למותר לציין כי אם המבקש סבור שהמשיב חייב לו כספים בגין עבודתו, הרי יש בידיו הכלים לתבוע אותם.

7.

בשולי הדברים אעיר כי בפסק דיני ברע"א 4733/06 עו"ד דב עצמון נ' גב ארי פיתוח השקעות בע"מ (6.7.2006)), אליו הפנה המבקש, הדן שאלה עקרונית בנוגע לטיב הבטוחה אותה נדרש נתבע להעמיד לטובת עורך-דינו במסגרת תביעה שעניינה שכר-טרחה, על מנת שעורך-הדין יחויב לוותר על זכות העיכבון הנתונה לו מכוח סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א -1961, ציינתי כי הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי קבעו שם כי למבקש עומדת זכות עיכבון על פי דין, ולא מצאתי עילה להתערבות בקביעה זו. המקרה דנא שונה שכן הערכאות דלמטה קבעו מפורשות שאין למבקש כלל זכות עיכבון בכספים שעיכב ואין עילה להתערב בקביעות אלו.

הבקשה נדחית, אפוא. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.