רע"א 8728/17 ג'מילה נאסר נ. רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן ) מיום 2.10.2017 ברע"א 33679-06-17, בגדרו התקבלה בקשת המבקשים למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט י' נמרודי ) מיום 17.5.2017 בת"א 161963-09, אך ערעורם נדחה לגופו.

2.

בשנת 2009 הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו לפינוי המבקשים מהדירה בה התגוררו, השייכת למשיבה, ותביעה כספית בגין השימוש בנכס. ביום 15.5.2014 ניתן פסק-דין, בהסכמת המבקשים, לפינויים מהדירה, במסגרתו נקבע כי עליהם להשיב למשיבה את החזקה בדירה עד ליום 31.8.2014, אך אם החל מיום 1.9.2014 ישלמו המבקשים למשיבה דמי שימוש חודשיים בסך 400 ש"ח ידחה מועד הפינוי ליום 15.5.2015, כאשר פרק זמן זה נועד לשמש למבקשים לפעול להסדרת דיור חלופי מתאים (להלן: פסק הדין ). עוד נקבע בפסק הדין כי המבקשים רשאים לעתור למתן אורכת פינוי נוספת, ובלבד שהבקשה תוגש עובר למועד הפינוי, שהתשלומים החודשיים ישולמו כסדרם, והמבקשים ינקטו את כל ההליכים האפשריים למציאת פתרון דיור.

מאז פסק הדין פנו המבקשים חמש פעמים לבית המשפט בבקשות לדחיית מועד הפינוי. דחייה ראשונה ניתנה בהסכמת המשיבה. דחייה שנייה ניתנה לאחר שהמבקשים ציינו כי משרד הבינוי והשיכון דחה את בקשתם לדיור ציבורי, אך הם הגישו בקשה נוספת אשר טרם נענתה, ולאחר שבית המשפט התרשם כי העיכוב בבחינת זכאותם לדיור ציבורי הינו מסיבות שאינן תלויות במבקשים. המבקשים הגישו בקשה שלישית לדחייה מאחר שלא חלה התקדמות בבחינת בקשתם לדיור ציבורי, ובית המשפט דחה את מועד הפינוי עד ליום 30.12.2016 בציינו כי מדובר בארכה אחרונה. בבקשתם הרביעית ביקשו המבקשים דחייה נוספת של פסק הדין "עד להחלטה בעניין זכאות בני המשפחה לדיור ציבורי ומציאת דירה עבורם בפועל". בית המשפט דחה את מועד הפינוי עד ליום 30.3.2017, וציין כי היות וההליכים להסדרת הדיור הציבורי צפויים להימשך זמן רב, והיות ואין כל וודאות כי בסופם בקשת המבקשים לדיור ציבורי תאושר, מדובר בארכה אחרונה לצורך התארגנותם של המבקשים למציאת דיור חלופי ללא דיחוי. בית המשפט אף הדגיש כי בקשה נוספת לא תידון. המבקשים הגישו בקשה חמישית בה ביקשו דחייה נוספת של הפינוי עד למציאת פתרון קבע, וטענו כי הזכות החוקתית לקיום מינימלי בכבוד מחייבת את קבלת בקשתם.

בקשת הדחייה החמישית נדחתה בהחלטה מיום 17.5.2017. חרף החלטתו הקודמת, בית המשפט נדרש לבקשה, וקבע כי מול זכותם של המבקשים לקיום מינימלי בכבוד עומדת זכות הקניין של המשיבה, קניין אשר נועד לספק לזכאים לדיור ציבורי הממתינים לדירה זכות לקיום מינימלי בכבוד. בית המשפט אף הסביר כי החלטתו הקודמת נועדה להבהיר למבקשים כי עליהם לפעול ללא דיחוי להסדרת דיור חלופי - בין אם בדרך של פניה לרשויות ובין אם באופן אחר. עוד נקבע כי המבקשים התגוררו שנים רבות בדירה אשר אין להם זכויות בה, המשיכו לגור בה עוד שנתיים לאחר מועד הפינוי שנקבע בפסק הדין, ולמרות ההשלכות הקשות על המבקשים, אין מנוס מקיום פסק הדין.

3.

על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשו לדחות את מועד הפינוי עד להשלמת הליכי בירור זכאותם לדיור ציבורי או עד שיסדירו מקום מגורים חלופי. בבקשה טענו המבקשים כי טענתם לפיה הזכות לקיום מינימלי בכבוד מחייבת את עיכוב פינויים נדחתה לא דיון והנמקה, וכי בהחלטה לא נשקלה העובדה כי המבקשים הינם בני רשות בנכס מכוח רישיון מכללא. בית המשפט קיבל את בקשת המבקשים אך דחה את הערעור לגופו. נקבע כי בית משפט השלום עמד על כך שלמבקשים זכות לקיום מינימלי בכבוד, אך זכות זו אינה עומדת לבדה, ונסוגה מול זכות המשיבה לשמור על קניינה, אשר קשורה אף היא בזכות לקיום מינימלי בכבוד של נזקקים אחרים. עוד נקבע כי בעניינם של המבקשים קיים פסק דין חלוט הקובע כי החזקתם בדירה אינה כדין, ועל כן כל טענותיהם באשר לזכות כלשהי בנכס כלל לא עומדות לדיון. צוין כי אמנם בפסק הדין נקבע כי המבקשים יוכלו לפנות בבקשת לדחיית מועד הפינוי, אך בית המשפט לא התנה את מועד פינוי בפועל בדירה במציאת דיור חלופי למשיבים, וודאי לא דיור ציבורי דווקא. לבסוף נקבע כי לצורך התארגנות ולפנים משורת הדין, מועד הפינוי יידחה עד ליום 1.2.2018.

4.

על פסק דין זה הגישו המבקשים את הבקשה לרשות ערעור שלפני, בה נטען כי עניינם של המבקשים מעלה שאלה עקרונית בדבר סמכות המדינה לפגוע בזכותו החוקתית של אדם לקיום מינימלי בכבוד על ידי פינויו מדירה בבעלותה, שלא במקרה של פלישה לדיור ציבורי. שאלה עקרונית נוספת שעולה לטענת המבקשים היא בדבר אמות המידה למתן הארכת מועד לביצוע פסק דין של פינוי דירת מגורים. עוד טענו המבקשים כי נכנסו לדירה ברשות, השביחו אותה והתגוררו בה שנים רבות, ומשמעות דחיית הבקשה עבורם היא פינויים לרחוב.

5.

איני רואה מנוס מדחיית הבקשה. אף אם שאלת סמכות המדינה לפנות אדם מדירה בבעלותה היא שאלה עקרונית העשויה להצדיק מתן רשות ערעור, אין היא מתעוררת במקרה שלפנינו. טענות המבקשים בבקשה מופנות למעשה נגד עצם פינויים מהדירה, מחלוקת לגביה כבר קיים פסק דין חלוט, אשר ניתן בהסכמת המבקשים לפני למעלה מ-3 שנים, ולא ניתן לערער עליו כעת במסגרת בקשות לדחיית ביצועו.

באשר למתן הארכה נוספת לביצוע פסק דין של פינוי דירת מגורים. כיום, למעלה משנתיים לאחר מועד הפינוי הדחוי שנקבע בפסק הדין, ולאחר שבית משפט קמא דחה את מועד הפינוי ארבע פעמים , תוך הפצרות במבקשים כי יפעלו למציאת דיור חלופי, אין כל ספק כי בית משפט קמא נהג במבקשים באמת מידה מקלה ביותר, ואין כל עילה להתערב בהחלטתו.

6.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. הפינוי יעוכב עד ליום 16.2.2018. לפנים משורת הדין, לא אעשה צו להוצאות.