רע"א 8740/10 אבי אבישי אשכנזי נ. משרד הבטחון - קצין התגמולים

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ר' למשטרייך-לטר )

בע"ו 48000-07-10, במסגרתו דחה את ערעור המבקש על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה אשר קבעה כי מצבו הרפואי האורטופדי בברכו השמאלית לא הוחמר.

2.

העובדות כפי שתוארו ע"י בית המשפט המחוזי הן כדלקמן: המבקש, יליד 1972, שירת בצה"ל כעובד מסוף. בשנת 1993 נפגע בברכו השמאלית כאשר קם מכיסא במסיבת הענקת דרגות וסובב את ברכו. המבקש הוכר כנכה צה"ל בגין פגיעה זו ונקבעה לו דרגת הנכות. הוא ערער לוועדה הרפואית העליונה אשר דחתה את הערעור בהחלטה מיום 20.10.94. משלב זה ואילך, רבו פניות המערער לוועדות הרפואיות השונות, לרבות עתירה לבית המשפט המחוזי, להכיר בהחמרה בברך שמאל (כמפורט בסעיף 3 לפסק הדין בע"ו 4758-01-09) אולם פניו הושבו ריקם. בחודש אוקטובר 2008 קבעה הוועדה הרפואית העליונה כי נכותו של המבקש בגין הפגיעה בברך היא בדרגה של 10% בשל מצב אחרי כריתת קרע חלקי של המיניסקוס הלטראלי בברך שמאל לפי סעיף 35(4)ג'. הוועדה נתבקשה על ידי בית המשפט המחוזי להבהיר מדוע הממצא בצילום הרנטגן החדש איננו מהווה החמרה (ע"ו 4758-01-09). הוועדה הרפואית העליונה התכנסה לדיון חוזר והשיבה כי נראים שינויים קלים של המרווח המפרקי, אך זהו מהלך טבעי של כריתת המיניסקוס ותגובת הברך. אין בשינויים אלה להעניק אחוזי נכות נפרדים והם מהווים החמרה במצב הברך. לביסוס החלטה זו, הסתמכה הוועדה על בדיקת המבקש, עיינה בחוות הדעת של המומחה מטעם המבקש ובפענוח תצלום רנטגן שנערך כשנתיים לאחר מכן שמתוארת בו היצרות הרווח המפרקי בשתי הברכיים. על החלטה זו הוגש ערעור. בית המשפט המחוזי החזיר את התיק לוועדה על מנת שתבהיר להיכן "נעלמת ההחמרה שמצאה הועדה אם אכן התכוונה לכתוב שמצאה החמרה"? (ע"ו 3208-01-10). הוועדה בדיון שערכה בחודש מאי 2010, שבה על כך שלא חלה לטעמה החמרה במצבו הרפואי בברכו באופן שיש לזכותו. על החלטה זו שוב הוגש ערעור. בית המשפט המחוזי (ע"ו 48000-07-10) דחה את הערעור בקובעו כי עסקינן בעניין רפואי שסמכות שיקול הדעת בעניינו נתונה לוועדה. הודגש כי "השינויים הקלים המופיעים בצילומי הרנטגן הם שינויים שיכולים להופיע אחרי כריתת מיניסקוס ומהווים חלק מהנכות שניתנה למערער לפי סעיף 35 (4) ג'". על כן, משלא נמצא פגם משפטי בעבודת הוועדה הרפואית העליונה, נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי "הנושא שנשאר סתום הובהר בצורה מפורשת-אין מקום להחזיר את הדיון לוועדה הרפואית העליונה".

3.

בבקשה שלפניי טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי עת הורה להחזיר את התיק לאותו הרכב ועדה רפואית שדנה כבר בעניינו "וננעלה" על קביעתה כי מצבו הרפואי לא החמיר. עוד טען כי הוועדה לא עמדה בנטל ההנמקה או ההבהרה שהוטל עליה. לטענתו היה מקום לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעמו ולקבוע כי אחוז הנכות שלו בגין החמרת מצבו בברך עומד על 20%. ממצאי פרוטוקול הדיון בוועדה אינו תואם לממצאיה. במצב כגון דא, מן הראוי שבית המשפט "ישלים" את נימוקי הוועדה עת לא עמדה בחובתה זו.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להדחות. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין ערעור בזכות. על העותר להרשות לו לערער לשכנע את בית המשפט שקיימת הצדקה לדון בעניין מסוים לגופו כאשר החוק אינו מחייב זאת.

בענייננו, המחלוקת שנתגלעה בין המבקש למשיב היא עובדתית רפואית בעיקרה ומצויה במהותה בד' אמותיהם של הצדדים. בית המשפט המחוזי הסתפק בקביעתה הברורה של הוועדה הרפואית אשר חזרה על עמדתה לפיה אין החמרה במצבו הרפואי של המבקש באופן שיצדיק הכרה באחוזי נכות על פי החוק. הוועדה הרפואית הייתה מודעת לחוסר הבהירות עליה הצביע בית המשפט המחוזי וחרף זאת קבעה את אשר קבעה. באשר לטענה לפיה היה מקום להעביר את עניינו להרכב אחר ,

על פי החומר הראייתי המבקש לא ביקש זאת טרם מתן ההבהרה על ידי הוועדה הרפואית העליונה. כמובן, צד אינו יכול לשמור לעצמו את טענת "הפסלות" עד לאחר שלב ההכרעה. טענתו זו של המבקש עולה לראשונה בפני בית משפט זה . בכל אופן, עסקינן בגורם מקצועי. אין בסיס לטעון כי לא היה נכון לשקול מחדש את המצב לאשורו. קבלת עמדת המשיב משמעותו שהמומחה הרפואי יהיה רשאי לבדוק את הנבדק פעם אחת בלבד. דווקא יש יתרון בכך שהגורם המקצועי ימשיך בעשיית המלאכה. הניסיון המשפטי אף מלמד, כי לא פעם ולא פעמיים המומחה מגיע למסקנה אחרת בכפוף לשאלת ההבהרה של בית משפט. למעשה זוהי מטרת שאלת ההבהרה. אף אם הגורם הרפואי נותר בעמדתו, מנגנון שאלת ההבהרה הוא כלי לבחון את עמדתו. הרכב הוועדה הנוכחי נחוץ הוא על מנת להבהיר את אשר דרוש הבהרה. כאמור, בית המשפט המחוזי לא מצא פגם בהחלטתה של הוועדה המבוססת על עניין עובדתי רפואי גרידא.

5.

העולה מן המקובץ כי אין עילה למתן רשות ערעור. הבקשה נדחית בלי שנתבקשה תשובה. אין צו להוצאות.