רע"א 8784/96 באוברג ירוחם נ. קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)

1.המבקש התגייס לצה"ל ביום 2.9.90, כשהוא בעל פרופיל 97. ביום 31.1.91 הוא הוצב לשירות כמכונאי בחיל אויר ושם נחשף להשפעתם של חומרים שונים, כגון דלקים של מטוסים וחומרים כימיים שונים. ביום 8.2.91 טופל המבקש עקב תופעות של חום, שיעול והקאות וביום 14.2.91 אובחנה אצלו דלקת ריאות. בחודש אוקטובר 1991 הוא אושפז שוב עקב דלקת ריאות ואובחנה אצלו מחלה של חסר חיסוני ( CVI ). הוא שוחרר בעטייה מן הצבא ביום 30.12.91 לאחר שהפרופיל שלו הורד ל21-. קצין התגמולים דחה את תביעתו של המבקש להכיר בנכותו עקב שירותו הצבאי אך ערעורו לועדת הערעורים נתקבל; בבית המשפט המחוזי נהפכה הקערה שוב על פיה וזה קבל את ערעורו של קצין התגמולים. לפני בקשת רשות לערער על פסק הדין.

שלש הן השאלות שהמבקש מעלה לפנינו ובעטיין עותר הוא למתן רשות לערער: א) מהי מידת ההוכחה המוטלת על מי שתובע תגמולים על-פי חוק הנכים? ב) מידת ההתערבות הראויה של בית המשפט המחוזי בהחלטות ועדת הערעורים; ג) האם היה מקום לקבל את ערעורו של קצין התגמולים כאשר הוכח שאין קיימת מחלוקת בין כל המומחים הרפואיים כי זיהום הוא גורם מוכח להתפתחות מחלתו של המבקש.

2.איני סבור שטענתו השניה של המבקש מצדיקה מתן רשות לערער. אמת נכון הדבר שבסעיף 25 (ח)(1) לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י1950- נקבע כי הערעור על החלטת ועדת הערעורים לפני בית המשפט המחוזי הוא "בנקודה משפטית בלבד", אך לדיבור זה ניתנה משמעות רחבה: רע"א 2027/94 תקדין עליון כרך 95(3) 1686; ואם כי יתכן שניתן לחלוק על הפרשנות האמורה אין ספק בדבר שבית המשפט המחוזי נזקק לשאלה המשפטית מהי כמות ההוכחה המוטלת על התובע תגמול לפי החוק האמור. אך יהיה הדבר כאשר יהיה, איני סבור שבנסיבות המקרה הנוכחי מצדיקה טענה זו מתן רשות לערער בגלגול שלישי.

אף הטענה השלישית אינה מצדיקה מתן רשות לערער. למקרא חוות הדעת הרפואיות אין ספק בדבר שבנסיבות המקרה, להבדיל מאשר במישור התיאורטי חלקו מומחי המשיב על מומחה המבקש. כך שללה פרופ' טטרסקי מטעם המשיב כליל את הקשר הסיבתי בין נסיבות המקרה לבין מחלתו של המבקש ואילו פרופ' ברנר שלל גם הוא את הקשר הסיבתי במקרה הקונקרטי לאור הזמן הקצר שחלף מאז חשיפתו של המבקש לחומרים המזיקים ועד גילוי המחלה.

3.הגעתי לכלל מסקנה שגם לענין הטענה הראשונה

של המבקש דין הבקשה לרשות לערער להידחות. בית משפט זה קבע בשורה של מקרים, החל בד"נ 3/70 פ"ד כד(1) 637 שבמקרה של קיומן של אסכולות רפואיות שונות יזכה החייל הנכה אם קיים קשר סיבתי בין השירות לבין נכותו גם לפי האסכולה המקלה; עם זאת מוסכם על הכל כי גם בהעדרן של אסכולות רפואיות (מבוססות) המכחישות זו את זו אין בהכרח דין תביעת החייל להידחות אלא יכול הוא להביא ראיות על דבר קיום הקשר הסיבתי אך נטל השכנוע מוטל עליו.

במקרה הנוכחי סבר בית המשפט המחוזי שהמבקש לא עמד בנטל ההוכחה שהיה מוטל עליו, שהרי אף המומחה מטעמו קבע שגורמי המחלה בה חלה המבקש אינם ידועים. המבקש לא שכנעני שיש מקום לתת לו רשות לערער כשהקביעה העומדת בבסיס ההחלטה היא שאי ידיעה על סיבות המחלה אינה יכולה להקים קשר סיבתי בין אירועה לבין המחלה.

לפיכך דוחה אני את הבקשה. אין צו להוצאות.