רע"א 8826/03 כהן דוד נ. ב.מ. נירים בע"מ

במסגרת תביעה שהגישה המשיבה 2 (להלן: המשיבה) נגד המבקש, בבית-משפט השלום בפתח-תקווה, לתשלום חוב בגין עבודות חיטוי שביצעה היא בשתילים שגידל המבקש, הגיש הלה תביעה שכנגד, ובגדרה טען כי המשיבה התרשלה בפעולת החיטוי ובהתאם התפתחה נמטודה טפילית בשתיליו (להלן: הנזק). בפני בית-משפט השלום, המבקש לא הכחיש את חבותו הכספית בגין החיטוי, אך טען טענת קיזוז מחמת התרשלותה האמורה של המשיבה.

בית-משפט השלום לאחר שבחן את התשתית העובדתית הרחבה שהונחה בפניו לרבות שמיעת עדויות של מומחים (להלן: התשתית העובדתית), מיקד את עיקר הדיון בשאלה אם אכן בוצעו פעולות החיטוי ברשלנות, ובהתאם נגרם הנזק לשתילים, וקבע כי לאור התשתית העובדתית מסתבר יותר כי הנזק לשתילים נגרם כתוצאה מרשלנות המשיבה. בית-המשפט אף הטיל אחריות נזיקית על המשיב 2, בהיותו האחראי מטעם המשיבה על פיקוח וביצוע העבודה. אלא שבשאלת שיעור הנזק, דחה בית-המשפט את רוב טענות המבקש ביחס לנזקים שונים, זאת מהטעם שנזקים אלה לא הוכחו, למעט הנזק של אובדן פדיון מהשטח המסחרי, לגביו פסק בית-המשפט פיצוי על דרך האומדנה, בסך של 200,000 ש"ח, וזאת מאחר והמבקש לא הציג את הנתונים העובדתיים להוכחת הנטען על ידו (להלן: פסק-הדין).

על פסק-הדין הגישו המשיבים ערעור, בגדרו טענו כנגד חבותם בנזיקין, משלטענתם בחינת העדויות מטעמם, ואף בחינת עדותו של המבקש, מובילות למסקנה כי מקור הנזק אינו ברשלנותם. הוסיפו המשיבים וטענו, כי לא היה מקום לפסוק למבקש פיצוי לפי אומדנה מקום שהמבקש יכול היה להוכיח את הזנק הנטען אך לא עשה כן. המבקש אף הוא הגיש ערעור שכנגד על פסק-הדין, בגדרו טען כנגד גובה הפיצוי שפסקה לו הערכאה הדיונית.

בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא י' גולדברג, והשופטים ר' שטרנברג-אליעז וע' פוגלמן) קיבל את טענת המשיבים כי המבקש היה יכול להוכיח את הנזק הנטען על ידו – זאת, על-ידי המצאת חשבוניות מתאימות – ומשלא עשה כן, לא היה מקום לפסוק עבורו פיצויים על-פי אומדנה. הוסיף בית-המשפט והטעים, כי לא רק שלא הוכח על-ידי המבקש שיעור הנזק הנטען, אלא שמלכתחילה לא פרש הוא את העובדות לאשורן. נוכח מסקנה זו קבע בית-המשפט, כי אין צורך לדון בשאר טענות המשיבים, ולפיכך קיבל הוא את ערעור המשיבים ודחה את הערעור שכנגד.

או אז הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טיעוניו וטענותיו בבית-המשפט המחוזי. הוסיף המבקש וטען, כי כאשר מדובר בנזק ליבול חקלאי, אין צורך בנתונים מדויקים ומלאים באשר לכמויות ולמחירים, אלא שדי אפילו בנתונים חלקיים של שקילות מדגמיות של היבול.

ביני לביני הוסיף המבקש והגיש בקשה להאריך את תוקפה של החלטת בית-המשפט המחוזי, שניתנה מאוחר יותר, לעיכוב ביצוע פסק-הדין, באופן שצו עיקול שניתן על זכויות המשיב 2 יישאר על כנו, וזאת עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור שבפניי.

דין הבקשה להידחות, שכן לא רק זו שהבקשה אינה מעלה שאלה משפטית חשובה החורגת מעניינו הספציפי של המבקש, אלא שלגופו של עניין, ברי כי משקבע בית-המשפט המחוזי, אשר עיין בתשתית העובדתית שהונחה בפניו, כערכאת ערעור ראשונה, כי המבקש לא הניח את התשתית העובדתית להוכחת הנזק הנטען, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעה זו.

הבקשה נדחית, איפוא.

כאמור מתייתר הצורך לדון בבקשה להארכת תוקפו של עיכוב הביצוע.