רע"א 8830/04 ביטוח ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ. שי יואב אשואל

1.יואב שי אשואל (להלן: המשיב ), הגיש תביעת פיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו ( כבוד השופט ע' אל-יגון ). בית משפט השלום מינה מומחים רפואיים בתחומים שונים, אשר הגישו לו את חוות דעתם. בפרט, נמסרה לבית המשפט חוות הדעת הפסיכיאטרית מידי פרופ' טיאנו - המומחה בתחום הפסיכיאטרי שמונה על-ידי בית המשפט (להלן: חוות הדעת הראשונה ). במסגרת חוות הדעת הראשונה קבע פרופ' טיאנו, כי למשיב 1 לא תיוותר נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי מקץ שש שנים מיום התאונה. כשנתיים לאחר מתן חוות הדעת הראשונה, נבדק המשיב בשנית על-ידי פרופ' טיאנו, באופן פרטי ובמסגרת תביעה אחרת, והוא סיכם את ממצאיו בחוות-דעת נוספת (להלן: חוות הדעת השנייה ).

בשלב זה קבע בית משפט השלום כי לא ימונו מומחים נוספים לאלו שנתמנו על-ידו מלכתחילה. על החלטה זו ביקש המשיב רשות לערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו ( כבוד השופטת ה' גרסטל ). בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו בחלקו וקבע כי המשיב ייבדק בשנית על-ידי המומחה בתחום הפסיכיאטרי, פרופ' טיאנו.

עוד בטרם נבדק המשיב בשלישית על-ידי פרופ' טיאנו, הוא עתר לפסילת חוות דעתו. המשיב סמך עתירתו לפסלות המומחה על כך שהמומחה גיבש זה מכבר את עמדתו נוכח עריכת שתי חוות דעתו קודמות בעניינו של המשיב. כמו כן, טען המשיב כי המומחה ערך את חוות דעתו לאחר עיון במסמכים אסורים שנשאו השפעה פסולה על דעתו. בית משפט השלום דחה את בקשת הפסילה מן הטעם שלא מצא פגם במסמכים שהובאו לעיון המומחה בהיותם - על-פי קביעתו של בית משפט השלום - מסמכים המציגים ממצאים רפואיים ואבחנת התמכרות לסמים עובר לתאונות נשוא התביעה. המשיב הגיש בקשת רשות לערער בפני בית המשפט המחוזי על החלטה זו של בית משפט השלום.

2.בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת רשות הערעור שהוגשה בפניו מטעם המשיב וקיבל את ערעורו בחלקו. בית המשפט פסק, כי העובדה שהמומחה חיווה דעתו על המשיב בשתי תביעות שונות שוללת את יכולתו ליתן חוות-דעת אובייקטיבית, ואף פוגעת באמינותה של חוות דעת נוספת מטעמו, עד כי ניגוד העניינים בו מצוי המומחה מהווה פגם היורד לשורשו של עניין המחייב את פסילת חוות דעתו. ודוק: בית המשפט המחוזי לא פסל את חוות הדעת הראשונה של המומחה אלא קבע, כי אין זה ראוי שיעריך בשנית את מצבו של המשיב בחוות דעת עדכנית. לבסוף, קבע בית המשפט, כי אין בפסילת חוות הדעת השנייה מטעמו של המומחה כדי לאיין את הצורך במינוי מומחה נוסף. לאור זאת - ולנוכח ההחלטה כי אין להסתמך רק על חוות הדעת הראשונה - הורה בית המשפט על מינויו של מומחה נוסף לעריכת חוות דעת עדכנית.

3.כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור. טענתה העיקרית של המבקשת הנה, שבית המשפט קמא פסק את החלטתו על יסוד בסיס עובדתי שגוי. לטענת המבקשת, המשיב יצר את ניגוד העניינים בו מצוי המומחה על-ידי שגרם "ביודעין ובכוונה", כלשון המבקשת, לכך שנבדק על-ידי מומחה זהה, מבלי שהביא לידיעת המומחה את עובדת קיומה של בדיקה נוספת. לטענת המבקשת, התנהגותו הבלתי הולמת של המשיב הביאה להחלטת בית המשפט, המייחסת למבקשת מעשים לא ראויים. לטענת המבקשת חוסר ניקיון כפיו של המשיב מעיד על טעותו של בית המשפט, הן בהוראתו למנות מומחה נוסף, והן בחיוב המבקשת בהוצאות.

4.המשיב, מצידו, טוען, כי טענותיה של המבקשת כנגד ההוצאות שהושתו עליה אינן עולה בקנה אחד עם סירובה להצעת הפשרה שהונחה בפניה על-ידי בית המשפט קמא - בהסכמת המשיב - לפיה ימונה של מומחה חליפי לפרופ' טיאנו וההוצאות הכרוכות בגיבוש חוות דעתו יושתו על המשיב. בנוסף, מדגיש המשיב בתשובתו כי לא נתן את הסכמתו לבדיקה נוספת אצל פרופ' טיאנו ועל כן טענת המבקשת לפיה הטעה את בית המשפט אינה נכונה. עוד טוען המשיב, כי המומחה ידע על קיומה של חוות הדעת הראשונה, כפי שניתן ללמוד מתוכנה של חוות הדעת השנייה, ועל כן לא היה צריך המשיב להביא עובדה זו לידיעתו. לבסוף, טוען המשיב, כי ניגוד העניינים שבנדון נעוץ בעצם קיומן של בדיקות חוזרות על-ידי אותו מומחה באותו נבדק, ללא קשר לחברת הביטוח בעבורה נערכו הבדיקות.

5.עיינתי בבקשה ובתגובה לה, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ינקוט משנה זהירות שעה שהוא פוסל חוות דעת של מומחה שנתמנה מטעמו. ואולם, במקרה האמור לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לפיה מתקיימות במקרה שלפנינו נסיבות מיוחדות, בגינן יש הצדקה שלא לאפשר עריכת חוות דעת עדכנית מטעמו של פרופ' טיאנו. ודוק: קביעת בית המשפט קמא לא חסמה את דרכו של מי מהצדדים להוכיח את דבר קיומה או אי-קיומה של נכותו הרפואית של המשיב, שהרי חלף עריכת חוות הדעת השנייה על-ידי פרופ' טיאנו הורה בית המשפט על מינויו של מומחה אחר לבחינת נכותו הפסיכיאטרית של המשיב. נראה כי החלטה זו מאזנת כראוי בין תכלית גילוי האמת שביסוד הבירור המשפטי - ובין זכותם של הצדדים לבירור טענותיהם כדבעי.

הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח.