רע"א 8857/14 עו"ד רנאטו יאראק נ. יבולי גליל בע"מ

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא א' פרקש ) בת"א 10428-02-14 מיום 25.11.2014, בגדרה דחה את בקשת המבקשים לסלק את תביעת המשיבה על הסף מחמת התיישנות.

השתלשלות ההליכים

1.

המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשים שעניינה רשלנות מקצועית בקשר להליכי בוררות שניהלו מטעמה בתחילת שנות ה-2000 מול גורם אחר, ובקשר להליכים משפטיים שהתנהלו בעקבות הבוררות. טענת המשיבה היא כי המבקשים כשלו בכך שלא תבעו את רכיב המע"מ במסגרת הליכי הבוררות וכן שלא פעלו כנדרש אף לאחר מתן פסק הבורר. הרשלנות הנטענת גרמה לכך שהמשיבה נשאה בתשלום המע"מ.

2.

על-פי הנטען בכתב התביעה, בין המשיבה לבין חברת פרי מבחר בע"מ (להלן: פרי מבחר ) התנהלו הליכי בוררות שהגיעו לסיומם בשנת 2001, עם מתן פסק בוררות המחייב את פרי מבחר לשלם למשיבה את הסכומים שתבעה. פסק הבוררות לא חתם את ההליכים בין הצדדים ואלו המשיכו להתנהל בבית המשפט המחוזי. רק בשנת 2003, לאחר שניתן פסק דין , העבירה פרי מבחר את הכספים למשיבה, כשאינם כוללים תוספת מע"מ. כנגד הכספים דרשה פרי מבחר חשבונית מס. המשיבה הגישה לרשויות המס דיווח על חשבוניות שהוציאה בגין התקבולים מפרי מבחר וציינה שיעור מע"מ אפס. ביום 26.10.2003 קיבלה המשיבה שומת עסקאות לפי מיטב השפיטה, במסגרתה חויבה לשלם את רכיב המע"מ בשיעור מלא בגין מרבית התשלומים שקיבלה במסגרת פסק הבוררות ופסק הדין. המשיבה לא השלימה עם חיוב זה והגישה השגות וערעורים, חלקם באמצעות המבקשים, שהגיעו לסיומם בפסק דינו של בית משפט זה מיום 31.1.2013 (ע"א 8119/06). בית משפט זה קיבל חלקית את ערעורה של המשיבה ותוצאתו האופרטיבית היתה חיובהּ בתשלום מע"מ בסך של קרוב למיליון ש"ח.

3.

בעקבות זאת, ביום 5.2.2014, הגישה המשיבה את תביעתה נגד המבקשים בגין הנזקים שנגרמו לטענתה כתוצאה מרשלנותם. המבקשים התגוננו מפני התביעה בטענות שונות וכן הגישו בקשה לדחותה על הסף מחמת התיישנות. לטענתם, עילת התביעה של המשיבה נולדה למעלה מעשר שנים לפני יום הגשת התביעה ולכן התיישנה. לגישתם, הנזק הנטען נגרם כבר בשנת 2000, עת הוגש כתב התביעה ללא רכיב המע"מ, או לכל המאוחר במועד מתן פסק הבוררות ביום 13.9.2001, בו נפסק לטובת המשיבה הכסף ללא רכיב המע"מ. לחלופין טענו המבקשים כי עילת התביעה התגבשה בשנת 2003 – במועד שבו קיבלה את הכספים מפרי מבחר או במועד שבו קיבלה את שומת המס מרשויות המע"מ. כך או כך, לגבי כל המועדים הללו חלפה תקופת ההתיישנות להגשת התביעה נגדם.

4.

המשיבה טענה בתגובה כי הנזק נגרם ביום 31.1.2013, עת ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, שעל-פיו הוציאו רשויות מע"מ שומה עדכנית. בין היתר, טענה המשיבה כי לו היתה מגישה את תביעתה קודם להכרעת בית המשפט העליון, היתה התביעה מושהית עד לסיום ההליך המשפטי בדבר החיוב במע"מ, שכן הנזק טרם התגבש. הנזק טרם התגבש גם במועד הוצאת השומה בשנת 2003, שכן סכום זה לא נגבה מידי המשיבה ושיעורו ועצם קיומו היו מוטלים בספק עד להכרעתו של בית המשפט העליון, עשר שנים לאחר מכן.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.

בית המשפט המחוזי קבע כי אין להיעתר לבקשה בשלב הנוכחי. נקבע כי אין צורך להכריע אם הנזק התרחש או נודע למשיבה כבר בשנת 2001, עם מתן פסק הבוררות, שכן בכל מקרה בשנת 2003 גיל תה המשיבה את הנזק, עת חויבה לשלם מע"מ על-ידי רשויות המס. מאחר שחלפו למעלה מעשר שנים משנת 2003 ועד למועד הגשת התביעה נגד המבקשים, הרי שלכאורה התיישנה עילת התביעה על-פי הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ).

6.

ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי קיומה של עילת תביעה אינו מספיק להכרעה בשאלת ההתיישנות, ויש להוסיף ולבחון אם היה בידי המשיבה "כוח תביעה" לממש את עילת התביעה. על שאלה זו השיב בית המשפט בשלילה והפנה לשם השוואה לפסק הדין בע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין KPMG

(20.8.2014) (להלן: עניין שאנקול ), שבו קבע בית משפט זה כי בידי התובעת היה כוח לתבוע בתביעת רשלנות מקצועית את הנתבעים רק לאחר שקיבלה שומה סופית מרשויות המס. בית המשפט הניח כי אם היתה המשיבה מגישה תביעת רשלנות נגד המבקשים בטרם ניתן פסק דינו הסופי של בית המשפט העליון בשנת 2013, היתה תביעתה מושהית ומותלית עד להכרעה בסוגיית המע"מ. כעניין של מדיניות, אין לעודד מתדיינים להגיש תביעה שאינה בשלה מחשש לחלוף תקופת ההתיישנות, בהיעדר יכולת ממשית להכריע בה, התנהלות שיש בה כדי להעצים את העומס המוטל על בתי המשפט שלא לצורך. אשר על כן, קבע בית המשפט כי רק עם מתן ההכרעה החלוטה של בית המשפט העליון, עמד למשיבה כוח תביעה מהותי. בית המשפט הוסיף כי דחיית הבקשה מתבקשת גם לאור מעמדה של זכות הגישה לערכאות והנטייה לפרש בצמצום את תחולתה של טענת ההתיישנות; וכן לנוכח העובדה שהמשיבה לא "ישנה" על זכויותיה ונקטה בהליכים לבירור זכויותיה מרגע שקיבלה את החיוב במע"מ.

7.

בשולי ההחלטה העיר בית המשפט כי המבקשים רשאים לשוב ולהעלות את טענת ההתיישנות בשלב מאוחר יותר, לאחר שהעובדות תתבררנה.

הבקשה לרשות ערעור

8.

המבקשים – באמצעות באות-כוחם, עו"ד אפרת רנד ועו"ד יעל ענתבי – טוענים כי יש הצדקה ליתן רשות ערעור במקרה דנא וזאת על מנת לחסוך ניהול הליך משפטי מיותר וכן בהתחשב בסיכוי הגבוה, לטענתם, שתתקבל טענת ההתיישנות.

9.

לגוף העניין, טוענים המבקשים כי הנזק הנטען התרחש ביום 26.10.2003, הוא המועד שבו הוצאה למשיבה שומת המס, ובשלב זה כבר היה בידה כוח תביעה קונקרטי. לחלופין, טוענים הם כי עמד לה כוח תביעה במועד שבו נדחתה השגתה על השומה (25.11.2004), ולכל המאוחר ביום שבו דחה בית המשפט המחוזי את הערעור שהגישה על ההחלטה בהשגה (10.7.2006). עוד הם טוענים כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה מרוץ ההתיישנות החל עם מתן פסק הדין בבית המשפט העליון, עומדת בסתירה לטעמים המונחים ביסוד דיני ההתיישנות. בהקשר זה נטען כי המשיבה "ישנה" על זכויותיה ויצרה מצג שלפיו זנחה את תביעתה, וכן כי למבקשים נגרם נזק ראייתי נוכח העובדה שתיק בית משפט בהליך קודם שנוהל בין המשיבה לבין פרי מבחר, שלו חשיבות בבירור התביעה, בוער זה מכבר.

10.

עוד מעלים המבקשים טענות שונות שבעטיין יש לאבחן את המקרה שלפנינו מפסק הדין בעניין שאנקול , שהוזכר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתם, בעניין

שאנקול קבע בית משפט זה כי התביעה לא התיישנה משום ששומת המס הסופית הוצאה פחות משבע שנים לפני שהוגשה התביעה בגין רשלנות מקצועית, בעוד שבמקרה הנוכחי הגישה המשיבה את התביעה נגד המבקשים למעלה מעשר שנים לאחר שהוצאה לה השומה. עוד מפנים המבקשים ל פסק דין שניתן לאחר החלטת בית המשפט המחוזי [ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (בפירוק) (22.12.2014) (להלן: עניין טנוס )], שגם ממנו הם מבקשים להסיק כי התביעה בענייננו התיישנה.

תגובת המשיבה

11.

המשיבה – באמצעות באי-כוחה, עו"ד בנימין לבנטל ועו"ד הגר אסף – דוחה את טענות המבקשים. היא חוזרת על טענתה כי רק עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון בשנת 2013 התגבש כוחה לתבוע את המבקשים, דהיינו עם השלמת ההליכים שניהלה מול רשויות המס. היא מציינת כי שומת המס שבה חויבה בעקבות פסק הדין הסופי שונה בתכלית מזו שהוצאה במקור בשנת 2003, שהרי ערעורה התקבל באופן חלקי ובעקבות זאת חויבה בתשלום רק עבור חלק מהסכומים שקיבלה מפרי מבחר. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי יישם כהלכה את עניין שאנקול על המקרה דנא וכי הפרשנות המוצעת על-ידי המבקשים בהקשר זה שגויה מהיסוד. לטענתה, אין בפסק הדין בעניין טנוס כדי לשנות מההכרעה, שכן גם שם נקבע כי אין לנהל הליכי בוסר אשר ממילא יוקפאו עד להכרעה בעניין שעומד ביסוד טענת הרשלנות. עוד גורסת המשיבה כי יש לדחות טענות שהעלו המבקשים לראשונה בבקשתם הנוכחית, דוגמת הטענה לפיה יש למנות בתקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבין מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי ועד להכרעה בבית המשפט העליון. לבסוף, טוענת המשיבה כי החלטתו של בית המשפט אינה עומדת בסתירה לתכליות דיני ההתיישנות, באשר לא זנחה את תביעתה נגד המבקשים אלא ניהלה הליכים מול רשויות מע"מ בבתי המשפט. כך גם אין ממש בטענה לנזק ראייתי, שהרי המבקשים צירפו מסמכים ישנים משנת 2000 לכתב הגנתם בבית המשפט המחוזי.

12.

אציין כי המבקשים הגישו בקשה להגיב לטענותיה של המשיבה, ברם איני סבור כי הדבר חיוני לצורך ההכרעה בבקשה ולפיכך הבקשה נדחית.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, נחה דעתי כי יש לדחות את הבקשה.

14.

חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק ) קובע פרק זמן בן שבע שנים להתיישנותה של תביעה אזרחית (שאינה במקרקעין). תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק). לא מעטים הם המקרים שבהם מתעוררת השאלה, הסבוכה לעיתים, אימתי נולדה עילת התובענה. נהוג לקבוע כי היום שבו מתגבשות לראשונה העובדות המהותיות המזכות את התובע בסעד המבוקש, הוא מועד היוולדה של העילה [ראו למשל: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים , פ"ד נז(5) 433, 456 (2003) (להלן: עניין תלמוד תורה )]. ואולם מבחן זה אינו מבטא את מלוא המורכבות של הסוגיה במקרים שבהם מתגלה פער בין מועד היוולדה של "העילה המושגית" לבין מועד היוולדה של "העילה הקונקרטית". בפסק הדין בעניין פסגת אשדוד נקבע כי "לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע, אלא נדרש קיומה של עילה קונקרטית שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה" [ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ , פסקה 17 (24.5.2010) (לעיל ולהלן: עניין פסגת אשדוד )]. הזכות הקונקרטית נוצרת בהתקיים כל התנאים המאפשרים לתובע להגיש לבית המשפט תובענה לאכיפת זכותו המושגית ולהצליח בה [ראו: טל חבקין התיישנות 85-84 (2014) והאסמכתאות שם]. גם בעניין שאנקול עשה בית משפט זה שימוש בהבחנה זו וקבע כי מניין תקופת ההתיישנות יחל רק במועד שבו התגבש "כוח תביעה קונקרטי" בידי התובע, כלומר במועד שבו הבשילה עילת תביעתו לרבות יסוד הנזק שבה [ראו פסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור , פסקאות 14-8; וראו גם את יישומו של השופט צ' זילברטל בעניין טנוס , פסקאות 18-10].

15.

לא מצאתי הצדקה להתערב בשלב זה באופן שבו יישם בית המשפט המחוזי את ההלכות הנזכרות על המקרה שלפני. אכן, יש יסוד להניח כי תביעתה של המשיבה נגד המבקשים היתה מוקפאת ככל שהיתה מוגשת במועד מוקדם יותר, בשעה ששאלת החיוב במע"מ ומידת שיעורו עודנה תלויה ועומדת בבתי המשפט וטרם נתבררה סופית. בעניין פסגת אשדוד נקבע במפורש כי אין זה רצוי לעודד הגשת תביעה מטעמי התיישנות, כאשר לא ניתן לדון ולהכריע בה עד להכרעה שיפוטית בתיק אחר [פסקה 17]. בנסיבות אלה, יש יסוד למסקנתו של בית המשפט המחוזי כי לא היה בידי המשיבה כוח מהותי לתבוע את המבקשים בטרם ניתן פסק דינו של בית משפט זה בשנת 2013. פה המקום להזכיר כי בסופו של יום, ערעורה של המשיבה התקבל באופן חלקי על-ידי בית משפט זה והוביל לחיוב שונה מזה שהוטל עליה בשנת 2003. במילים אחרות, יסוד הנזק התגבש לכאורה או "לבש צורה סופית" רק במועד זה.

16.

יחד עם זאת, אין לכחד כי קביעה זו עשויה לעורר קושי. קביעה שלפיה מרוץ ההתיישנות מתחיל רק עם מתן פסק דין חלוט, בהתחשב בכך שהליכים משפטיים עשויים להתפרש על פני שנים רבות (כעשור במקרה הנוכחי), עשויה להביא לתקופת התיישנות ארוכה ביותר, באופן שעלול להפר את האיזון שביקש מוסד ההתיישנות להתוות. תכליתו של מוסד זה, בעיקרה, היא לאזן בין האינטרסים של בעלי הדין מזה ומזה וכלל הציבור [ראו למשל: עניין תלמוד תורה , בעמ' 444; עניין פסגת אשדוד , פסקה 14]. התובע זקוק אמנם לשהות מספיקה על מנת להיערך להגשת תביעתו, אך לנתבע אינטרס בהגבלת פרק הזמן אשר במהלכו הוא חשוף לתביעות ונדרש לשמור את ראיותיו לצורך הגנתו. אינני שולל כי הכפפת תקופת ההתיישנות לסיומו של הליך משפטי עד שיהפוך לחלוט, על כל שלבי הערעור וההשגה האפשריים בגדרו, עשויה לפגוע באינטרס הלגיטימי של הנתבע ואינטרס הציבור ככלל. זאת בוודאי בנסיבות

שבהן מתקבלת הכרעה זהה בעיקרה בכל שלבי ההשגה והערעור – בענייננו, כי המשיבה חייבת בתשלום המע"מ – הכרעה המקנה לה לכל אורך ההליך השיפוטי עילת תובענה לכאורה נגד המבקשים, גם אם שיעור הנזק השתנה לבסוף (זאת בשונה ממצב שבו באחד משלבי הערעור היה נקבע כי המשיבה כלל לא חייבת במע"מ, אז נדמה שאין חולק כי ניטל ממנה כוח התביעה המהותי נגד המבקשים ומרוץ ההתיישנות היה נעצר עד להפיכת ההכרעה).

שאלה נוספת שמתעוררת, אשר הצדדים ובית המשפט המחוזי לא נתנו דעתם עליה, היא האם מבחינה עיונית עסקינן בכלל המעוגן בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, הקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה עם היוולדה של עילת התובענה, כאמור לעיל; או שמא עסקינן בחריג המצוי בסעיף 8 לחוק, שלפיו תקופת ההתיישנות תחל ביום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. בעניין זה ראוי לשים לב להבדל מסוים בין גישתה של השופטת פרוקצ'יה בעניין פסגת אשדוד לבין גישתה של השופטת נאור בעניין שאנקול . השופטת פרוקצ'יה קובעת כי ניתן לעגן את התוצאה בכלל שבסעיף 6 ולחלופין בחריג שבסעיף 8 [ראו פסקה 23], בעוד שהשופטת נאור אינה סבורה כי מצויים אנו בחריג אלא "צעד אחד אחורה" – בכלל [ראו פסקה 8]. יתכן שלא מדובר בהבדלי גישה עקרוניים אלא בניתוח הנשען כל כולו על הנסיבות הקונקרטיות של המקרים שהתבררו לפניהן. כך או כך, לשאלה זו עשויה להיות נפקות מכרעת בענייננו. אם מצויים אנו בגדרי הכלל, כי אז מועד היוולדה של העילה ומועד התרחשות הנזק הנטען הם ביום מתן פסק הדין בשנת 2013 (לפי החלטת בית המשפט המחוזי). לעומת זאת, אם מצויים אנו בגדרי החריג, כי אז מועד גיל וי הנזק חל אמנם ביום מתן פסק הדין בשנת 2013, אך יתכן שמועד התרחשות הנזק חרג מתקופת ההתיישנות. שהרי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, שחל על ענייננו, קובע מגבלת זמן של עשר שנים מ" היום שבו אירע הנזק ", אף אם טרם חלפו שבע שנים ממועד גיל וי הנזק [ראו פסקה 54 לפסק דינו של השופט סולברג בעניין שאנקול ]. מועד גיל וי הנזק הופך להיות חסר חשיבות אפוא. אם ייקבע כי מועד התרחשות הנזק חל בשנת 2003, עת חויבה המשיבה לראשונה לשאת בתשלום המע"מ, כי אז חלפו למעלה מעשר שנים עד שהגישה את תביעתה נגד המבקשים, ולא יהיה מנוס מהקביעה כי תביעתה התיישנה.

17.

ואולם, איני סבור כי יש צורך להעמיק חקר בשאלות אלה בשלב הנוכחי. עיקר הוא כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי אינן משוללות יסוד ולמבקשים נתונה האפשרות לשוב ולהעלות את טענת ההתיישנות בהליך שיתנהל לפני הערכאה הדיונית, לאחר שמלוא העובדות יונחו לפניה. סבורני, כבית המשפט המחוזי, כי בנסיבות המתוארות לא יהיה זה נכון לסלק את תביעת המשיבה על הסף מפאת התיישנות, בטרם ניתנה לה הזדמנות לברר את תביעתה לגופה. זאת בשים לב לגישה המושרשת שלפיה יש לפרש את החוק באופן שמאריך את תקופת ההתיישנות ומגשים את זכות הגישה לערכאות, במידת האפשר [ע"א 244/81

פתאל

נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל , פ"ד לח(3) 673, 679-678 (1984)]. וכן בהתחשב בכך שלמרות שהמבקשים לא היו צד להליכים שניהלה המשיבה מול רשויות המס (וכלל לא ברור שהדבר אפשרי או הכרחי), היו הם מודעים כל העת לכך שהמשיבה מתנגדת לחיובה במע"מ, שהרי ייצגו אותה בחלק מההשגות שהגישה. כמו כן, התנגדותה זו לחיוב במע"מ מלמדת על כך שלא זנחה את עילתה.

18.

אציין בשולי הדברים ולמען שלמות ההנמקה, כי לא מצאתי ממש בטענות שהעלו המבקשים בהתייחס לעניין שאנקול . טענותיהם נשענות על ההנחה לפיה השופטת נאור קבעה כי עילת התביעה התגבשה במועד שבו קיבלה המערערת שם לראשונה את הודעת החיוב במס, ומאחר שהיה זה פחות משבע שנים עד להגשת התביעה נגד המשיבות, כי אז לא חלפה תקופת ההתיישנות; זאת בעוד שבמקרה הנוכחי הודעת השומה הראשונית התקבלה אצל המשיבה בשנת 2003, למעלה מעשר שנים לפני שהגישה את תביעתה נגד המבקשים. השופטת נאור לא הכריעה בפסק הדין מתי התגבש הנזק והאם היה זה במועד שבו חויבה המערערת לראשונה במס [ראו פסקה 13]. מעבר לכך, השופטת נאור אף ציינה כי יתכן שהתגבשות העילה התרחשה ב "מועד מאוחר יותר, עם קביעת השומה הסופית" [שם] ובכך רמזה להסכם הפשרה שהושג בסופו של דבר בין המערערת לבין רשויות המס מספר שנים לאחר מכן. הסכם זה שקול בענייננו לכאורה לפסק הדין שניתן בבית משפט זה בשנת 2013, אשר קבע סופית את חיובה של המשיבה בתשלום המע"מ ואת שיעורו. עוד אוסיף כי לא מצאתי שיש בטענות שהעלו המבקשים בקשר לעניין טנוס כדי לשנות ממסקנתי.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות ושכר טרחת עו"ד של המשיבה בסך של 8,000 ש"ח.