רע"א 8862-22 רע"א 8862-22

1.בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 8.11.2022, בת"א 3320-07-22 (השופטת י' שבח – סג"נ), שבגדרו אושר פסק בוררות.

רקע עובדתי

2.המבקש – רו"ח מתתיהו חסיד, והמשיב – רו"ח גדעון קוכמן, הצטרפו יחדיו כשותפים למשרד רואי חשבון "קבקוב-בלאס" בשנת 1987. הסכם השותפות נערך ביום 16.3.1987 (להלן: הסכם 1987), כשצד אחד להסכם הם שני השותפים המקוריים – רו"ח צבי קבקוב ורו"ח יעקב בלאס (להלן: השותפים המקוריים), ובצד השני מתתיהו וגדעון. סעיף 29 להסכם 1987 קובע תניית בוררות שזו לשונה:

"הצדדים מסכימים בזה כי כל סכסוך שיתגלע ביניהם בקשר לפירוש הסכם זה ו/או לביצועו ו/או בקשר לעסקי השותפות ו/או בקשר לפירוקה יוכרעו ע"י בורר יחיד. הבורר יתמנה בהסכמה משותפת בין הצדדים ובמקרה של חילוקי דעות בדבר אישיותו של הבורר ייקבע הבורר ע"י נשיא לשכת רואי-החשבון. הבורר לא יהיה כפוף לחוק המהותי, לסדרי הדיון האזרחי ולדיני הראיות ויוכל לתת החלטות ביניים ו/או לפסוק פסק דין של פשרה ו/או כל פסק דין אחר ולא יהיה חייב לנמק את החלטתו. לבורר תהיינה כל הסמכויות והכוחות המוקנים לבורר עפ"י חוק הבוררות".

3.חלפו שנים, השותפים המקוריים פרשו מן השותפות, והותירו את מתתיהו וגדעון כשותפים בלעדיים. בשנת 2012, הצטרף בנו של מתתיהו – רו"ח דולב חסיד – כשכיר בשותפות, ולאחר מכן, בשנת 2017, הפך שותף בחלקו של אביו. כניסת דולב כשותף טלטלה את הספינה – מעורבותו בניהול המשרד הלכה וגדלה, הוא צבר כוח והשפעה, ובשלב מסוים החל להצר את צעדיו של גדעון, תוך שהוא דוחק בו למכור את חלקו בשותפות, חרף התנגדותו לכך. משראו מתתיהו ודולב כי גדעון עומד בסירובו, החל מתתיהו פועל בדרכים שונות לפירוק השותפות: הלה חתם על חוזה שכירות עם בנו דולב בשם השותפות, באופן שנועד למנוע את כניסת גדעון למשרד; פנה ללקוחות השותפות בהודעה על פירוק השותפות, והזמינם לעבור למשרדו החדש; כינס את עובדי השותפות בהתראה קצרה, ובישר להם על פירוק השותפות.

4.ביום 11.11.2021, פנה גדעון לוועדה ליחסי חברים במרחב תל אביב של לשכת רואי חשבון בישראל (להלן בהתאמה: הוועדה; לשכת רואי חשבון), בבקשה למינוי בורר לפי סעיף 2.ד.(1) ל"כללי ההתנהגות המקצועית עפ"י תקנה 60 מתקנון ההתאגדות של לשכת רואי חשבון בישראל" (להלן: כללי ההתנהגות המקצועית), המורה כך: "חבר חייב להזדקק לבוררות בכל עניין שהוועדה לפירוש כללי ההתנהגות או הוועדה ליחסי חברים החליטה שיש להזדקק לבוררות". ביום 14.11.2021, פנה גדעון ישירות אל יושב ראש הוועדה, רו"ח מנירב, בבקשה להתערבות הוועדה בסכסוך שהתגלע בינו לבין מתתיהו. ביום 29.11.2021, שלחה מזכירות הוועדה עותק מן הפניה, אל מתתיהו, וביום 1.12.2022, השיב מתתיהו לפניה, בתשובה שמוענה אל מנירב, שבה טען כי "אין כל מקום לבקשה למינוי בורר כעת". חרף דברים אלה, מינה מנירב כבורר את רו"ח ברוך גיירמן, נשיא בית הדין של הלשכה, אולם זה ויתר על התפקיד זמן קצר לאחר מכן, והוחלף ברו"ח אייל פרולינגר (להלן: הבורר). בתגובה למינוי הבורר, וכצעד של מחאה, הודיע מתתיהו, ביום 13.12.2021, על עזיבתו את לשכת רואי חשבון.

5.ביום 29.12.2021, זימן הבורר את שני הצדדים לישיבת בוררות, שנקבעה ליום 11.1.2022. בתגובה לכך, ביום 6.1.2022, שלח בא-כוחו של מתתיהו מכתב למנירב, שבו פורטו הפגמים שנפלו, לדבריו, בהליך המינוי. נוסף על מכתב זה, שלח בא-כוחו של מתתיהו, ביום 20.2.2022, מכתב נוסף – הפעם לבורר עצמו – בטענה כי ניסיון לכפות על הצדדים לפנות לבוררות בסכסוך עסקי שביניהם "אין לו מקום בשיטתנו המשפטית". לישיבה עצמה – התייצב גדעון לבדו. משנוכח הבורר לראות כי מתתיהו בושש לבוא, נעל את הישיבה, קבע ישיבה נוספת והוציא זימון חדש. בהזמנה המחודשת ציין כי "הישיבה תיערך בכל פורום שיגיע, למעט אם תתקבל הוראה אחרת מבית משפט או כל גורם משפטי מוסמך. במידה ויתקבלו החלטות הן יחייבו את שני הצדדים". בא-כוחו של מתתיהו הגיב לזימון במכתב, שבו העלה טענות רבות נגד גורמים בלשכה ונגד הבורר. במענה לכך, הוציא הבורר הודעה, שלפיה בכוונתו לבחון את הנושא עם היועץ המשפטי של הלשכה, תוך שהדגיש כי "הפניה תהיה אך ורק לצורך קבלת דעה נוספת, אשר אין בה כדי לחייב אותי או אתכם. ההחלטה תהיה שלי ורק שלי מתוקף המינוי שקיבלתי כבורר". אחר זאת, ביום 6.3.2022, שלח הבורר הודעה נוספת, שבה הודיע כי הגיע למסקנה שלא נפל פגם במינויו, ומכיוון שכך, בכוונתו להמשיך בהליך הבוררות. על כן, קבע הבורר ישיבה ליום 5.4.2022, תוך ששב וציין, כי "הישיבה תערך בכל פורום שיגיע, למעט אם תתקבל הוראה אחרת מבית משפט, או כל גורם משפטי מוסמך, וההחלטות שאקבל יחייבו את שני הצדדים".

6.מתתיהו לא התייצב גם לישיבה הנוספת, ולאחר שהבורר קיים ישיבה במעמד צד אחד, ביום 24.5.2022, ניתן פסק הבוררות. נקבע, תחילה, כי לבורר קנויה הסמכות לפסוק בסכסוך שבין הצדדים. זאת, הן מכוח סעיף 29 להסכם 1987; הן מכוח סעיף 2.ד.(1) לכללי ההתנהגות המקצועית – כללים שאליהם נדרש מתתיהו לציית, נוכח התחייבויותיו כחבר לשכת רואי חשבון. לאחר שהכריע בשאלת הסמכות, נפנה הבורר לדון בתביעת גדעון, לגופה. התביעה – התקבלה בחלקה. נפסק כי גדעון זכאי לקבלת חלקו בשותפות, אך זאת בניכוי התחשבנויות שונות שבינו לבין מתתיהו. לצד זאת, נדחו טענות נוספות שהעלה גדעון, שעניינן בהשבת סכומי-כסף ששילם גדעון לעובדי השותפות, הוצאות ריהוט משרדי, וכן קבלת "יתרת רווחים" מרווחי השותפות. פסק הבורר נחתם בביקורת על התנהלות גדעון, ובקביעה כי "יש [לגדעון] מעין 'אשם תורם' למצב שנוצר". בשורה התחתונה, הורה הבורר כי מתתיהו ישלם סך של 1,440,000 ₪, כסכום סופי ומוחלט לסיום כל קשרי העבודה בין הצדדים.

ההליך ופסק הדין בבית המשפט המחוזי

7.ביום 19.6.2022, הגיש גדעון בקשה לאישור פסק הבורר; ביום 3.7.2022, הגיש מתתיהו, מנגד, בקשה לביטול פסק הבורר. בבקשת הביטול של מתתיהו נטען, כי אין בין הצדדים הסכם בוררות תקף, מאחר שהסכם 1987 לא נועד לחול על סכסוכים שיתגלעו בין מתתיהו לגדעון, וכיוון שכללי הבוררות של לשכת רואי חשבון אינם חלים על סכסוכים עסקיים. עוד נטען, כי הבורר נתמנה שלא כדין, שכן המינוי לא נעשה על-ידי נשיא לשכת רואי חשבון, כפי הנדרש. נוסף על כך, טען מתתיהו כי הבורר פעל ללא סמכות, וכי מעת שהוטל ספק בסמכותו – היה עליו לפנות לבית המשפט בבקשה לפסוק בעניין הסמכות, ולא להכריע בכך בעצמו.

8.בקשת מתתיהו – נדחתה, ואילו בקשת גדעון – התקבלה. נקבע, כי גם אם הסכם 1987 נערך בין השותפים המקוריים לשותפים החדשים, תניית הבוררות שבהסכם חלה, מעצם טיבה, על כל אחד מהשותפים בנפרד, שכן "לא קשה להעלות על הדעת כי לאורך פעילותה של השותפות יכולות לקום לכל אחד מהשותפים קובלנה על אחר/אחרים, אחד, מקצתם או כולם, לאו דווקא בצמדים, ושמורה לו הזכות לפרוש מהשותפות או להודיע על כוונתו לפרקה" (ההדגשה במקור – נ' ס'). חיזוק נוסף למסקנתו זו, מצא בית המשפט המחוזי בלשונם של סעיפים אחרים מהסכם 1987, שבהם נעשה שימוש מפורש בכינויים ובשמות השותפים עצמם על מנת להגדיר זכויות וחובות שונות, דרך ניסוח שלא ננקטה בתניית הבוררות שבסעיף 29.

9.אשר לטענות שהופנו כלפי הליך מינוי הבורר וכלפי זהות הגורם הממנה, קיבל בית המשפט המחוזי את הטענה שהבורר לא מונה על-ידי נשיא הלשכה, כפי הנדרש על-פי הסכם 1987, וגם לא על-ידי "נשיא הלשכה או מי שהוסמך על ידו", כמצוות כללי ההתנהגות המקצועית. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי גם, כי מתתיהו "מנוע מלהלין על כך כיום עת לא העלה טענה מעין זו בהתכתבויותיו המרובות עם [מנירב], בהן לא כפר בסמכותו למנות בוררים, גם לא טען כי הוא עומד [ע]ל כך שהמינוי יבוצע דווקא ע"י הנשיא המכהן". אף הטענה שלפיה על הבורר רבצה חובה לפנות לבית משפט, ולהותיר לו את ההכרעה בשאלת הסמכות – נדחתה. נקבע, ביחס לכך, כי לא חלה חובה כאמור על הבורר, מן הטעם שלמיטב הבנת הבורר את המצב המשפטי הוא הוסמך כדין; ומאחר שהבורר הבהיר מפורשות, כי הבוררות תתקיים למעט אם יקבל הוראה אחרת מבית משפט או מכל גורם משפטי מוסמך; מכאן, ש"דבר לא מנע מ[מתתיהו] או מבא כוחו לנקוט בחלון הזמן שנותר בהליך משפטי מתאים על מנת לאתגר את סברת הבורר בדבר סמכותו, ולבטלה. הוא לא עשה כן. ודאי שהבורר לא אמור היה לעשות זאת במקומו". בית המשפט המחוזי סיכם, אם כן, כי "מש[מתתיהו] בחר להתעלם מהבורר ומדיוני הבוררות ולא התייצב אליהם, לא ילין אלא על עצמו בלבד".

מתתיהו לא השלים עם ההכרעה, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

עיקרי טענות הצדדים

10.מתתיהו מודה כי לא בנקל יבוטל פסק בורר, אך סבור כי אם קיימות נסיבות המחייבות ביטול פסק בורר מחמת פגמים מהותיים – הרי שבעניין דנן מתקיימות נסיבות אלו. לדבריו, לא היה הסכם בוררות בין הצדדים, וגם כללי ההתנהגות המקצועית של לשכת רואי חשבון לא יצרו הסכם מסוג זה; הבורר לא נתמנה כדין; ולבסוף, מוצדק ליתן לו רשות לערער על פסק הדין, משום שהבקשה מעלה שאלות עקרוניות וכלליות, שעניינן חובת קיום בוררות בין חברי לשכת רואי חשבון בהתאם לכללי ההתנהגות המקצועית, ומפני שפסק הבוררות, כמו גם אישורו בבית המשפט המחוזי, גורמים לעיוות דין חמור.

11.גדעון, מנגד, סומך ידיו על פסק הבוררות ועל פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לדידו, לא נפל כל פגם בפסק הבורר, אשר פעל בסמכות, תוך שפסק הבוררות ופסק הדין לא יצרו כל עיוות דין שהוא; נהפוך הוא – על אף שמתתיהו לא שיתף פעולה עם ההליך, פסק הבורר מאוזן, מנומק, דוחה חלק ניכר מטענות גדעון, ואף מטיל עליו אשם תורם.

דיון והכרעה

12.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, על נספחיהן, כמו גם בפסק הבוררות ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק דין שניתן בבקשות לאשר או לבטל פסק בוררות לא תינתן על דרך השגרה, אלא רק במקרים שבהם עומדת להכרעה שאלה שיש לה היבט עקרוני, החורג מגדר עניינם הפרטני של בעלי הדין (רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, פסקה 10 (20.12.2004); רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי, סג(3), 795, 818 (2010); סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל 1235 (מהדורה רביעית 2005) (להלן: אוטולנגי)). המקרה דנן אינו ממלא אחר אמת מידה זו; גם חשש שמא נגרם עיוות דין – אינו מתעורר.

13.השאלות אשר לדברי מתתיהו מתקיימים בהן התנאים הנ"ל, עניינן בחובת קיום בוררות בין חברי לשכת רואי חשבון מכוח סעיף 2.ד. לכללי ההתנהגות המקצועית. דא עקא, שכדי שתתעוררנה שאלות אלה בעניין דנן – נדרש מתתיהו לערער על עוגן הסמכות הנוסף שעמד לבורר, על-פי פסיקת בית המשפט המחוזי: סעיף 29 לחוזה 1987. בחנתי את טענות מתתיהו בעניין זה, ואיני מוצא טעם טוב להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי, שבגדרן נדחו טענות מתתיהו לגבי תחולתה של תניית הבוררות שנקבעה בהסכם 1987 על היחסים שבינו לבין גדעון, כמו גם טענות מתתיהו על כך שהמינוי שבוצע בפועל – לא נעשה בהתאם להוראות התניה האמורה. אפרט קמעא.

14.בשלב הנוכחי, מתמקדים דברי מתתיהו, המתייחסים לסוגיה זו, בטענה שלפיה נפל פגם בדרך מינוי הבורר, מאחר שזו עומדת בסתירה להוראות הסכם 1987 (ואף לכללי לשכת רואי חשבון); זאת, שכן נדרש היה כי זהות הבורר תיקבע על-ידי נשיא לשכת רואי חשבון, ולא כך נעשה. הטענה נדחתה, משנקבע כי מתתיהו – שלא העלה טענה זו בשום שלב משלבי הבוררות – מנוע מלהעלותה לראשונה, במסגרת בקשתו לביטול פסק הבוררות; לא עלה בידי מתתיהו לשכנעני כי יש מקום להתערבותי בקביעה זו. כידוע, מניעות יכול שתתבסס על השלב בו נטען כי מינוי הבורר נעשה שלא כדין (ראו: אוטולנגי, עמודים 1151-1150; אורי גורן בוררות 302 (2018)). אכן, אף לאחר שהפכתי והפכתי בפניותיהם של מתתיהו ושל בא-כוחו לגורמים השונים – פניות שמקצתן אף נשלחו בהעתק לנשיא לשכת רואי חשבון – לא מצאתי כי הועלתה במי מהן הטענה כי נפל פגם בהליך המינוי, וכי הבורר נתמנה שלא כדין. ודוק: טענת חוסר סמכות כללית – נטענה גם נטענה; אף טענות ספציפיות שונות נטענו לאורך הדרך, אך טענה בעניין הפגם בהליך המינוי – אַיִן. משכך, אכן היה מקום לקבוע כי מתתיהו מנוע מלעורר טענה זו, לראשונה במסגרת תקיפתה המאוחרת של סמכות הבורר.

15.יתר על כן, אפילו הייתי מניח, לטובת מתתיהו, כי נתקיימה עילת הביטול המעוגנת בסעיף 24(2) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), שכן "הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין", הרי שסעיף 26 לחוק הבוררות מורה כי "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". בהקשר זה נקבע, כי אמנם מנירב – אשר מינה את הבורר – אינו נשיא לשכת רואי חשבון, אלא שפעולתו למינוי בורר "וודאי לא גרמה לחסיד שום עיוות דין, גם לא פגיעה כלשהי, לאור תניית הבוררות הקיימת ממילא בהסכם השותפות שבין הצדדים". הנה כי כן, בהתאם להוראת סעיף 26(א) לחוק הבוררות, רשאי היה בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת הביטול, אף אם התקיימה עילה לביטול פסק הבוררות; גם בקביעה זו – איני מוצא לנכון להתערב. מן האמור עולה, אם כן, כי השאלות הכלליות שעליהן הצביע מתתיהו – אינן נדרשות להכרעה; משכך, אין באותן השאלות כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

16.עתה, לטענות מתתיהו, שעל-פיהן בדין המתין עד לתום הליך הבוררות, ורק אז החל תוקף בערכאות את סמכות הבורר. בהקשר זה אבהיר, כי מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה בנסיבות העניין, היה על מתתיהו להתייצב להליך הבוררות, ולהעלות את טענותיו בעניין הסמכות לפני הבורר. תחילה, יש לדחות את טענתו של מתתיהו, כי "עצם ההתייצבות בישיבת בוררות עלולה להקנות לבורר סמכות לדון בסכסוך בין הצדדים". צד הטוען לחריגת הבורר מסמכותו ראוי שיתייצב להליך, ויביע מחאה מפורשת על חריגת הבורר מסמכותו. נקבע זה מכבר, בפסיקת בית משפט זה, כי "די במחאה ברורה וחד-משמעית שנעשית בהזדמנות הראשונה לאחר שחרג הבורר מסמכותו, לגירסת אותו צד, כדי לסכל קיומה של טענה להרחבה מכללא של סמכות הבורר" (רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4) 497, 517 (1991) (להלן: עניין ולקו)). זאת ועוד, אפילו הייתי מכיר בחששו של מתתיהו שמא התייצבות לישיבות הבוררות תקנה סמכות לבורר, ועל כן רואה באי-התייצבותו בחירה מוצדקת – הרי שהיה על מתתיהו לפנות לערכאה המוסמכת, בזמן אמת, ולבקש פסק דין הצהרתי בדבר חוסר סמכות הבורר (ראו: אוטולנגי, עמוד 584); לחלופין, יכול היה מתתיהו לפנות אל בית המשפט המוסמך בבקשה למתן צו מניעה זמני, שיורה על עיכוב הליכי הבוררות עד להכרעה בשאלת הסמכות (ראו: רע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' חאן מנולי בע"מ פסקה 4 (23.8.2005); דפנה קפליוק בוררות ושפיטה 33 (2008)). ודוק: בעניין ולקו הכריע הנשיא שמגר כי על בעל דין, אשר קָבַל על חוסר סמכותו של הבורר, וזה האחרון דחה את טענתו, להמתין לפסק הבורר ורק אז לטעון לבטלותו (עניין ולקו, עמוד 517). ברם, טעמה של דחיית מועד העימות עד לאחר מתן פסק הבוררות נעוץ בכך שהיא "נותנת ביטוי טוב יותר לאחת ממטרות היסוד בדיני הבוררות להביא את הצדדים לחיסול הסכסוך ביניהם, תוך היזקקות מינימאלית לבית המשפט" (שם). בשים לב לתכלית זו, אם בחר צד שלא להשתתף בהליך כלל, אין שום היגיון בדחיית העלאת הטענה לחוסר סמכות למועד מאוחר, ונדרש היה להעלותה מוקדם ככל הניתן. מטעמים השמורים עמו, בחר מתתיהו שלא להתייצב לדיון ולהציג עמדתו לפני הבורר, אף לא לנקוט הליכים מתאימים בערכאות, אלא להמתין להכרעת הבורר, ורק לאחריה – להגיש בקשה לביטולהּ. בצדק נקבע אפוא, כי על בחירתו זו – אין לו להלין אלא על עצמו.

17.משמצאתי כי אין בבקשה כדי להצדיק מתן רשות ערעור, ממילא נדחות גם הבקשות להוספת ראיה ולצירוף לשכת רואי חשבון כצד להליך.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת. המבקש ישא בהוצאות המשיב, בסך של 10,000 ₪.