רע"א 8874/06 עזבון המנוחה זחלאוי מריאנה ז"ל נ. נסים סלמן

בבית המשפט העליון

רע"א

8874/06

בפני:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

המבקשים:

1.עזבון המנוחה זחלאוי מריאנה ז"ל

2. אילין זחלאוי

3. עימאד זחלאוי

נ

ג

ד

המשיבים:

1. נסים סלמן

2.הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

3. שרה רב אל

4.עילית חברה לביטוח בע"מ

5. סלים זחלאוי

6. יוסף זחלאוי

בקשת רשות ערעור על פסק דינו שלבית המשפט המחושי בחיפה בתיק ע"א 1742/05 שניתן ביום 3.10.06 על ידי כבוד השופטים ש' ברלינר, י' עמית ור' סוקול

בשם המבקשים:

עו"ד ס' שור

בשם המשיבים 2-1:

עו"ד מ' עבדי

בשם המשיבות 4-3:

עו"ד ג' אגבאריה

בשם המשיבים 6-5:

עו"ד ס' שור

פסק דין

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' ברלינר, י' עמית ור' סוקול) אשר דחה את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד הנשיא א' קיטאי).

2.

המבקשים – עיזבון המנוחה מרינה זחלאוי ז"ל (להלן: המנוחה ), הוריה ואחיה – הגישו לבית משפט השלום תביעה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם עקב תאונת דרכים בה נהרגה המנוחה, בהיותה בת כשש שנים. במסגרת הדיון בבית משפט השלום, הסמיכו באי-כוח הצדדים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה על פי סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). בית המשפט פסק לעיזבונה של המנוחה סך של 338,000 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ.

3.

המבקשים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בערעורם הם הלינו על שיעור הפיצוי שנפסק לזכות העיזבון וביקשו, לעניין זה, להסתמך על הילכת פינץ (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ , תק-עליון 2006(2) 199), שניתנה לאחר מתן פסק הדין על דרך הפשרה, והבהירה את אופן חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות" במקרה של ניזוק חסר תלויים. המבקשים טענו כי אילו יושמה הלכת פינץ בעניינם, היה שיעור הפיצוי המגיע לעיזבון גבוה יותר מזה שנפסק בערכאה הראשונה.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו כי אין להבחין בין הסכם פשרה שלאחריו השתנה המצב המשפטי לבין פסק דין שניתן על דרך הפשרה, שלאחריו השתנה המצב המשפטי. "אלמנט הפשרה" – כך נקבע – "הוא בבחינת 'קניית סיכון' שההלכה המשפטית המאוחרת אינה משפיעה עליה... כאשר הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה הם היו מודעים לדעות השונות בפסיקת בתי המשפט ובספרות באשר לדרך חישובו של הפיצוי המתאים בגין 'השנים האבודות'. שני הצדדים נטלו על עצמם את הסיכון שמא הדין ישתנה ובית המשפט יאמץ גישה אחת או אחרת מבין הגישות השונות הבאות בחשבון". למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט המחוזי וציין כי הסכום שפסקה הערכאה הראשונה, אף אם נוטה הוא לצד הנמוך, אינו חורג מן הפיצוי הנדרש במידה המצדיקה התערבות, שעה שפסק הדין ניתן על דרך הפשרה.

4.

המבקשים אינם משלימים עם תוצאה האמורה ומבקשים כי תינתן להם רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הם חוזרים על טענותיהם וסבורים כי הסכום שנפסק להם נוטה באופן קיצוני לצד הנמוך. המבקשים מדגישים את סיפת סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים, הקובעת כי פסק דין שניתן על דרך הפשרה "יהיה נתון לערעור ככל פסק דין רגיל". הם סבורים כי הדבר מלמד על הבדל מהותי בין הסכם פשרה בין צדדים לו ניתן תוקף של פסק דין, אשר עילות ההתערבות בו הן, כידוע, מצומצמות ביותר, לבין פסק הדין נשוא דיון זה – שניתן על דרך הפשרה – וניתן לתקיפה בערעור במקרה של שינוי הדין. המשיבים מצידם סבורים כי דין הבקשה להידחות. הם מדגישים כי מסגרת ההתערבות בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה היא צרה ביותר וטוענים כי אין המדובר בחריגה קיצונית המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור, זאת בהתחשב בכך שהצדדים העניקו לבית משפט השלום שיקול דעת רחב לפסוק על דרך הפשרה תוך שהם מוותרים על הבאת ראיות מטעמם.

5.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. כבית המשפט המחוזי אף אני סבור כי אין מקום להבחנה בין הסכם פשרה, שלאחריו נשתנה המצב המשפטי, לבין פסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים, אשר לאחריו נשתנה המצב המשפטי. ברע"א 8925/04 סולל בונה בנין ותשתיות נ' עזבון המנוח אלחמיד , תק-עליון 2006(1) 2609 דן בית משפט זה בהשפעתה של הלכת אטינגר על הסכם פשרה לו ניתן תוקף של פסק דין בטרם נפסקה ההלכה האמורה, וקבע כך:

"... כל אחד מהצדדים להסכם נטל על עצמו את הסיכון כי לאור 'השינוי באקלים המשפטי' עשוי לחול שינוי בדיני הפיצויים בכל הנוגע לשנים האבודות... עמד על כך השופט צ' טל: 'בהסכמי פשרות הצדדים נוטלים על עצמם את הסיכון בדבר מצב משפטי. לשום צד אין ודאות שהוא יזכה בדין, ואפילו יזכה, שמא הזמן וההוצאות אינם כדאים לו, ולפיכך הוא מתפשר. לא רק זאת, אלא שהמתפשר נוטל על עצמו סיכון שמא הדין ישתנה למפרע, ועל דעת כן הוא מתפשר (ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי , פ"ד מח (2) 513, 527). וברוח דומה ציינו ד' פרידמן ונ' כהן: 'מניחים כי צדדים לפשרה נוטלים לעצמם את הסיכון של פסיקה חדשה אף שזו עשויה לשנות את הדין למפרע (רטרואקטיבית)' (ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים 729 (כרך ב', תשנ"ז)). אכן, הן העיזבון והתלויים והן המזיקים (חברת הביטוח הניצבת מאחוריהם) אינם יכולים להשתחרר מהחוזה שכרתו בשל שינוי למפרע בדיני הפיצויים. כל אחד מהצדדים נטל על עצמו את הסיכון שהלכה חדשה עשויה להגדיל הפיצויים או להקטינם".

הדברים האמורים נכונים גם מקום בו מדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה. אמנם הצדדים אינם מגיעים ביניהם להסכמות באשר לנושאים השנויים במחלוקת, אולם הם מסכימים כי בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה. הסכמה זו, כפי שהגדירה בית המשפט המחוזי, משולה ל"קניית סיכון" –הצדדים מודעים לדעות השונות בפסיקת בתי המשפט, אך הם מסכימים כי בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה תוך שהם נוטלים על עצמם את הסיכון כי ההלכה המשפטית תשתנה. כך במקרה שלפנינו: בעת שהסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים, שרר חוסר ודאות בשאלת שיעור ה"חיסכון" ב"שנים האבודות" וניתנו פסקי דין שונים בנושא. הצדדים בחרו לפנות להליך הקבוע בסעיף 4(ג) תוך שהם ערים לחוסר הוודאות האמור, והפיקו את מלוא התועלת מהליך זה: אי שמיעת ראיות וקבלת פסק דין מהיר. כך למשל, מציינים המשיבים כי נוכח ההסכמה לפסיקה על דרך הפשרה, הם ויתרו על הבאת ראיות ספציפיות ביחס למנוחה, זאת על אף שהלכת פינץ קובעת שהחזקות הנוגעות לשיעור הניכוי, לבסיס השכר ולתקופת הזכאות ניתנות לסתירה "באמצעות ראיות מיוחדות, ממשיות, הנוגעות למקרה הספציפי". זאת ועוד. במקרה הנדון – וכפי שקבע בית המשפט המחוזי – סכום הפיצוי שפסקה הערכאה הראשונה נוטה אמנם לצד הנמוך, אך אינו חורג באופן קיצוני מן הפיצוי שהיה נפסק אילו יושמה הלכת פינץ . בשל כל אלה, אין מקום ליתן למבקשים רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הבקשה נדחית.