רע"א 888/04 אורות העמקים בע"מ נ. אחמד דראושה

1.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים א' אברהם, מ' בן-דוד, נ' ממן) לפיו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ד' מויאל). בפסק הדין, ביטל בית המשפט המחוזי התחייבות של המשיבים לערוב לחובותיהם של שני חייבים (להלן – "החייבים") בהליך הוצאה לפועל שמתנהל נגדם ולהצטרף כחייבים נוספים באותו הליך. על פי דעת הרוב, ההתחייבות בוטלה בעילה של כפייה מכח סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. בדעת יחיד (כב' השופט ממן) נקבע כי דין ההתחייבות להתבטל בעילה של עושק על פי סעיף 18 לחוק החוזים.

2.המבקשת נקטה בהליכי הוצאה לפועל כדי לגבות חוב שחבו לה החייבים, בני משפחה של המשיבים. במסגרת זו, הגיעו מעקלים לביתם של החייבים, כשהם מלווים במשאית ובשוטרי מג"ב חמושים ברובי סער. המשיבה 2 טענה בפני המעקלים כי מטלטלין שהמעקלים בקשו לתפוס מהבית שייכים לה ולא לחייבים, אך המעקלים לא שעו לה, והסכימו להימנע מעיקול המטלטלין כולם רק לאחר שהמשיבים הסכימו לחתום על התחייבות לפיה הם מצטרפים כחייבים נוספים להליכי ההוצאה לפועל כנגד החייבים המקוריים. לאחר מכן הודיעו המשיבים למבקשת על ביטול התחייבותם, ופנו לבית משפט השלום בנצרת בתביעה לסעד הצהרתי שיכיר בביטול התחייבותם כהתחייבות שניתנה תחת כפייה.

3.בית משפט השלום אימץ את טענת המשיבים, וקבע כי הם אכן היו נתונים בלחץ רב בשל החשש מריקון הבית, בשל תגובת ילדיהם הקטינים למתרחש לנגד עיניהם, ונוכח הבושה שחשו למראה הליך העיקול שבוצע לנגד עיניהם של שכניהם ומכריהם. בית המשפט בחן אף את תנאי ההתחייבות גופה, בה נטלו המשיבים אחריות לחוב לא להם, תוך ויתור על הגנות שונות שהדין מקנה להם, וכאשר שיעור החוב – אשר עמד באותה עת על כ-130,000 ₪ - היה גבוה עשרת מונים משווי המיטלטלין אשר נחשפו לעיקול, שערכם עלה כדי אלפי שקלים בודדים. נוכח כל אלה, קיבל בית משפט השלום את טענת המשיבים כי התחייבותם ניתנה תחת כפייה והצהיר כי התחייבותם בוטלה על ידם כדין.

4.המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי, תוך שהיא משיגה על הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום. לטענתה, חרף הקביעות הנוגדות בבית משפט השלום, ההתחייבות נחתמה על ידי המבקשים מרצון, ותוך היוועצות בעורכי דין. בית המשפט המחוזי בדעת הרוב בחן את עילת הכפייה בחוק החוזים ואת התנאים המתחייבים מכוחה כתנאי לביטול התחייבות חוזית. הוא מצא כי איום בפגיעה ברכוש הפרט, בעיכובו או במניעת השימוש בו עשוי לקיים את תנאי הכפייה, ואיום כזה אכן נתקיים במקרה זה. נמצא, כי הלחץ שהופעל על המשיבים מצד המעקלים בקשר להוצאת המטלטלין מהבית, שכרוכה בו מניעת השימוש במטלטלין ממשפחה רבת נפשות, מגיע כדי כפייה. עוד מצא בית המשפט כי במועד הקובע לא עמדה בפני המשיבים חלופה מעשית סבירה אחרת על פני כניעה ללחץ המעקלים ליתן את ההתחייבות נשוא המחלוקת, וזאת כדי למנוע מעצמם את הנזק הצפוי להם ממעשה העיקול. עוד נקבע כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב בהחתמת המשיבים על ההתחייבות האמורה, ועשתה שימוש לא ראוי בזכות העיקול שעמדה לה. בדעת יחיד, סבר השופט ממן כי נסיבות המקרה אינן עולות כדי כפייה אלא עונות לתנאי עילת העושק בסעיף 18 לחוק החוזים.

5.בבקשתה לפנינו חוזרת המבקשת על טענותיה בערעור, תוך שהיא חוזרת על גרסתה העובדתית להתרחשות. לטענתה, תנאי לקיום איום המגיע כדי כפייה הוא שאין מדובר באזהרה בתום לב על הפעלת זכות כדין, ומכאן, כי כל עוד מדובר בפעולה חוקית, אין מדובר בכפייה. לדבריה, במקרה זה מדובר בביצוע צו חוקי של הוצאה לפועל בדירת החייב, על כל השלכותיו, והפיכת הליך זה להליך הניתן לביטול מחמת כפייה עלול לסכל פעולות חוקיות של הליכי הוצאה לפועל. במקרה זה לטענתה, פעלה המבקשת כדין, בתום לב ובסבירות, ואין במעשיה משום כפייה. אשר לעילת העושק נטען כי גם זו לא נתקיימה כאן שכן מצב הלחץ והמצוקה בו עמדו המשיבים הינו המצב הטבעי והרגיל המאפיין חייבים בהליכי הוצאה לפועל, בעת שמתבצע עיקול או הוצאת מטלטלין מרשותם, ומקרה זה לא חרג מהמצב הרגיל והסביר המתרחש בנסיבות מסוג זה. כן לא נתקיים היסוד השני לעילת העושק והוא – כי תנאי ההתחייבות החוזית גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

6.אין מקום להיזקק לבקשה זו, וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, דרך החלתן של עילות הכפייה והעושק על ידי שופטי הרוב והמיעוט, על פי הענין, אינה מעלה שאלות משפטיות כלליות מעבר לצורך לבחון באיזו מידה מקיימות העובדות, כפי שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, את התנאים להתקיימותה של עילה זו או אחרת. למותר לומר, כי בתשתית העובדות שנקבעו אין להתערב בערכאה זו במסגרת גלגול שלישי, והוא הדין בדרך החלתן של העובדות לתנאים השונים הנדרשים לגיבושן של עילות הביטול החוזיות.

שנית, אכן קימת מחלוקת בין שופטי בית המשפט המחוזי בשאלה האם עילת הביטול המתאימה להתחייבות שניתנה במקרה זה היא זו של כפייה או של עושק וזאת בשים לב לתשתית העובדתית שהונחה ביסוד מקרה זה. אולם, משמוסכם על דעת כל השופטים כי דין התחייבות המשיבים להתבטל, בין כך ובין כך – ולתוצאה זו גם אנו מסכימים – הרי השאלה מהי העילה המתאימה יותר לצורך כך הופכת, במידה רבה, לשאלה משפטית תיאורטית, אשר דיון בה לא יקדם תכלית מעשית במקרה זה. מטעמים אלה, אינני רואה הצדקה למתן רשות ערעור בענין זה, ומכאן, כי דין הבקשה להידחות.