פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
8900/06
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
המבקשים:
1. שני פישר לינצקי
2. עמי אברהם פישר
3. איילת לינצקי
נ ג ד
המשיבים:
1. קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י
2. פורמלי מדינת ישראל
-
משרד הבריאות
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.10.06 בבש"א 9107/06 (ת.א.
475/02) שניתן על-ידי כבוד הנשיאה ב' גילאור
בשם המבקשים:
עו"ד רן פינגרר;
עו"ד הישאם רוק
בשם המשיבה 1:
עו"ד תמר קרת
פסק-דין
1.
לפני בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה
(כבוד הנשיאה ב' גילאור), בה הוחלט שלא לאפשר למבקשים להגיש חוות דעת מטעם מומחה
נוירולוג לשם הוכחת רשלנותה הרפואית הנטענת של משיבה 1.
2.
המבקשת 1 נולדה בבית חולים כרמל בשנת 1989. הלידה והמהלך שאחריה
במחלקת יונקים היו תקינים, והיא שוחררה במצב כללי טוב. בהיותה בת מספר חודשים,
התגלה שהמבקשת 1 סובלת מפגיעה מוחית. בבדיקת
MRI
שנערכה כשהיתה בת
חצי שנה, נמצאו ליקויים שונים במראה המוח, המהווים, ככל הנראה, הפרעה התפתחותית.
טיב ההפרעה המדויק לא היה ברור, ולא התאים בכל חלקיו לסינדרומים המקובלים.
לאור האמור, הגישו המבקשים לבית המשפט תביעת רשלנות רפואית
בעילת הולדה בעוולה, במסגרתה נטען כי לו אובחן הנזק המוחי הקשה (100% נכות) ממנו
סובלת המבקשת 1, היו ההורים בוחרים לבצע הפסקת הריון יזומה. המבקשת 3, כך ניטען,
עברה במהלך הריונה בדיקות רפואיות, בין היתר מספר בדיקות אולטרא-סאונד, אולם לא
עלה בידי רופאי המשיבה 1 (קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל)
לגלות את הפגמים החמורים שנתגלו במוחה של המבקשת 1 לאחר לידתה.
לכתב התביעה צירפו המבקשים חוות דעת רפואית של פרופ' שנקר
בתחום המיילדות, וכן חוות דעת של פרופ' שנפלד בתחום המיילדות והאולטרה-סאונד.
פרופ' שנפלד סבר כי לפי ממצאי בדיקת ה-
MRI
התברר שבמוחה של
המבקשת 1 חסרה ברקמת המוח מחיצה המכונה
Septum pellucidum
(להלן:
SP
), והדבר מלמד כי
בחייה העובריים, לא היה במוחה של המבקשת חלל המכונה
Cavum
septum pellucidum
(להלן:
CSP
), אשר ניתן לאבחון.
המשיבה 1 הגישה חוות דעת של פרופ' בליקשטיין בתחום המיילדות
וכן חוות דעת וחוות דעת משלימה של פרופ' מייזנר, בתחום האולטרה-סאונד. פרופ'
מייזנר, מצידו, סבר כי הממצאים העיקריים שנצפו בבדיקת ה-
MRI
אינם ניתנים
לזיהוי באולטרה-סאונד טרום לידתי.
3.
בהסכמת הצדדים נחקרו פרופ' שנפלד ופרופ' מייזנר בשאלת האולטרה
סאונד. לאחר שמיעת עדויותיהם, הורה בית המשפט, למרות התנגדות המשיבה 1, על מינוי
מומחה רפואי בתחום האולטרה סאונד מטעם בית המשפט. בהתאם להחלטה זו מונה פרופ'
הרמן, אשר נתן את חוות דעתו. לדעתו, הטענה שה-
SP
היה חסר כבר
בהריון, אינה מביאה למסקנה שמבצעי הבדיקות התרשלו בכך שהממצא לא אותר, שכן מן
הספרות הדנה בתסמונות המוכרות בהן קיים חסר זה, עולה כי רק במקרה אחד בודד אובחן
החסר, וגם זאת בעקבות ממצא נוסף. פרופ' הרמן דן גם באבחון באולטרה סאונד של הממצא
של חיבור קרניים קדמיות (המהוות חלק מהמבנה של ה-
CSP
, אולם ניתנות
להדגמה בנפרד), וסבור כי ממצא זה תואר בספרות משנת 1987 כבלתי ניתן לאבחון,
ובספרות עדכנית כקשה לאבחון. במסגרת דיון באי אבחון החסר של ה-
SP
במקרה הנוכחי, דן פרופ' הרמן גם באפשרות שהחסר התפתח לאחר הלידה.
4.
בעקבות חוות דעתו של פרופ' הרמן, הגישו המבקשים הודעה על הגשת
כתב תביעה מתוקן, הכולל מספר תיקונים מרכזיים: הוספת נתבעת נוספת (היא המשיבה 2)
וחוות דעת בתחום הגנטיקה; הוספת טענה בדבר נזק ראייתי שנגרם להם; וכן בקשה לקבלת
ארכה להגשת חוות דעת נוירולוגית – היא הרלבנטית לענייננו. המבקשים טענו כי
התיקונים המבוקשים הם לאור האמור בחוות דעת המומחה שמונה על ידי בית המשפט,
ועל כן קמה זכותם לתקן את כתב התביעה ללא נטילת
רשות, לפי תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לחלופין, ביקשו הם
רשות לתקן את כתב התביעה, לפי תקנה 92 לתקנות. לעניין חוות הדעת הנוירולוגית, טענו
המבקשים כי עצם העלאת האפשרות שהמומים התפתחו רק לאחר ההיריון, משליכה על עמדתו של
פרופ' הרמן, לפיה ניתן לא ניתן היה לאבחן את המום בבדיקות האולטרה סאונד במהלך
ההיריון, שכן לעמדתו יתכן כי כלל לא היו אז מומים. המבקשים טענו כי חוות הדעת
הנוירולוגית שיגישו, תוכיח כי מדובר במומים שהיו לאורך כל ההיריון, וכי יהא בכך
כדי לשמוט הקרקע מתחת לחוות הדעת של פרופ' הרמן בשאלה זו.
5.
בית המשפט קמא התיר למבקשים להוסיף חוות דעת מטעמם בתחום הגנטי,
קיבל את הבקשה להוסיף טענות בתחום הנזק הראייתי, אך דחה את הבקשה להוסיף את
חוות הדעת בתחום הנוירולוגי. בית המשפט קבע כי
סלע המחלוקת בתביעה שלפניו הוא בשאלה אם ניתן היה לאבחן את המום במוחה של המבקשת 1
במהלך ההריון. פרופ' הרמן, המומחה מטעם בית המשפט, קבע כי בחוות דעתו המפורטת כי
לא ניתן היה לאבחן את המומים על פי הידע והמכשירים שהיו קיימים בשנת 1989. עיקר
חוות דעתו, כך הודגש, הוא בשאלה אם ניתן היה לאבחן את המום הניטען, בהנחה שהתקיים
במהלך ההיריון, בבדיקות שנערכו במהלך ההיריון. אמנם, המומחה בחן בקצרה גם את
האפשרות שמדובר במום שנוצר לאחר הלידה, אולם משדן הוא בשתי האפשרויות – הן באפשרות
שמדובר במום שנוצר במהלך ההיריון והן באפשרות שמדובר במום שנוצר לאחר הלידה, ולאור
קביעותיו בנדון – אין זה משנה מתי נוצר המום. בית המשפט הגיע, אפוא, למסקנה כי
חוות הדעת נוירולוגית לא תקדם את הדיון בשאלה שבמחלוקת, אלא רק תביא לפתיחת חזית
נוספת, נוירולוגית, שאינה רלוונטית לעניין. לאור האמור נדחתה הבקשה.
6.
על החלטה
זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו. המבקשים טוענים כי טענתם, לפיה החסר של ה- SP לא יכול היה להתפתח לאחר הלידה, עשויה להכריע את שאלת החבות בתיק לטובתם. המבקשים מפנים לעניין זה לחוות דעת המומחה מטעם המשיבה, פרופ' מייזנר, שיש בה, לטענתם, משום "הודאת בעל דין". פרופ' מייזנר, כך הובהר, ציין בחוות דעתו כי הוא מסיק, כי החסר של ה- SP ארע "או בשלהי ההיריון או לאחר הלידה", שכן אם היה מתקיים במהלך ההיריון, כך לשיטתו – מדובר היה בממצא קל לזיהוי, שכל בודק אולטרה סאונד, אפילו בודק שאינו מנוסה, היה צריך לגלותו.
המשיבה מצידה סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, וזאת מן הטעמים שפורטו בהחלטה. בין השאר היא מציינת, לעניין זה, כי שאלת היסוד בתיק היא אם ניתן היה במועד לידתה של המבקשת 1 לאבחן בבדיקות האולטרה סאונד שבוצעו במהלך ההיריון את המומים שמהם היא סובלת. מדובר, כך ניטען, בשאלה ברורה מתחום האולטרה סאונד ולא מתחום הנוירולוגיה, בשל כך מונה, לבקשת המבקשות, מומחה מטעם בית המשפט בתחום זה, והוא נתבקש לחוות דעתו בשאלה שבמחלוקת. המשיבה מוסיפה וטוענת כי שאלת מועד היווצרותו של המום, לא הועלתה לראשונה בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, אלא זכתה להתייחסות כבר בחוות דעת המומחים פרופ' שנפלד (מטעם המבקשים) ופרופ' מייזנר (מטעם המשיבה), הנמצאות בתיק משנת 2003. משכך, כך נטען, אין מדובר בסוגיה חדשה המצדיקה את תיקון כתבי טענות המבקשות בשלב הנוכחי של הדיון.
7.
החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. אכן, לכאורה עדותו של המומחה שנתמנה אינה מעוררת, כשלעצמה, את השאלה מתי נוצר המום, אלא שעובדה זו אינה פוסלת את תיקון התביעה, אלא מחייבת מתן רשות לכך. אשר לשאלה אם יש הצדקה למתן רשות לתיקון כזה – צודק בית-המשפט כי אם המסקנה תהא שלא ניתן היה לגלות את המום, כי אז ממילא אין נפקות לשאלה מתי נוצר המום. לעומת זאת, אם תהא המסקנה הסופית של בית-המשפט כי ניתן היה לגלות את המום, כי אז עשויה להיות חשיבות לשאלה מתי הוא נוצר. באין יודע מה תהא מסקנת בית-המשפט באשר לעצם האפשרות לגלות את המום, קיימת תועלת בבירור השאלה מתי הוא נוצר. לפיכך, הייתי מתיר את צירוף חוות-הדעת הנוירולוגית ובמובן זה הערעור מתקבל. אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ד בשבט התשס"ז (12.2.07).
המשנה-לנשיאה