רע"א 8907/14 פלוני נ. פלוני

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עמ"ש 21929-02-14, כב' השופטות ו' מרוז , מ' נדב ו- מ' ברנט ), במסגרתו התקבל ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (תמ"ש 17854-06, כב' השופטת א' גולן-תבורי ).

1.

המבקש הוא הנאמן בפשיטת רגל לנכסי החייב – משיב 1, אשר ניתן כנגדו צו כינוס בשנת 1997 (להלן: המבקש ו- החייב ). בשנת 1998 חתמו החייב ומשיבה 3 על הסכם ממון, שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה (להלן: המשיבה ו- הסכם הממון ). בשנת 2009 הגיש המבקש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה למתן סעד הצהרתי, לפיו החייב שותף במחצית מהזכויות והנכסים הרשומים על שם המשיבה בתקופת חייהם המשותפים. במסגרת ההליכים נקבע כי תחילה תתברר שאלת תוקפו של הסכם הממון, ואכן בשנת 2011 ניתנה החלטה שלפיה הסכם זה נעדר תוקף, לנוכח היות החייב פושט רגל (להלן: ההחלטה בעניין הסכם הממון ).

בהמשך, התקבלה תביעת המבקש במסגרת פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. נקבע, כי החייב והמשיבה היו ידועים בציבור לתקופה שבין 2006-1996, וכן כי התקיימה חזקת השיתוף בעניינם ולפיכך הרכוש והזכויות שנצברו הם בבעלותם המשותפת. כך, למשל, נקבע כי החייב היה שותף בפעילות העסק של המשיבה ובניהולו, כי בני הזוג חלקו קורת גג, ערכו שיפוץ בנכס בו התגוררו באילת, וכלכלו את חייהם המשותפים יחדיו. קביעות אלה התבססו, בין היתר, על דו"ח חוקר מטעם כונס הנכסים הרשמי משנת 1998 (להלן: דו"ח החוקר ), שהסיק כי החייב הוא הדומיננטי בניהול המכירות בעסק ובמכירת הרכב הרשום על שם המשיבה ואִמהּ.

במסגרת ההליך, בית המשפט לענייני משפחה לא קיבל מסמך שהוגש במסגרת הליך פשיטת הרגל. במסמך זה נטען על ידי החייב כי הסיכום בינו לבין המשיבה הוא כי יסייע לה בהיקף של 10 שעות שבועיות בתמורה למגורים, דמי שכירות והוצאות, ושעל כן יש לשלול את השיתוף ביניהם. באותו הקשר, נדחתה הטענה בדבר השתק שיפוטי שכן אחד מהתנאים לקיומו הוא הצלחה בהליך קודם, ואילו טענת החייב במסמך האמור לא התקבלה בהליכי פשיטת הרגל.

2.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. תביעת המבקש למתן פסק דין הצהרתי לשיתוף בזכויות של החייב והמשיבה נדחתה. זאת בהתבסס על שתי קביעות מרכזיות. ראשית , נפסק כי המבקש לא הרים את הנטל לקיומה של חזקת השיתוף, בייחוד לנוכח הנטל המוגבר המוטל עליו להוכחת החזקה במצב של ידועים בציבור, לעומת בני זוג נשואים. הממצאים שהוסקו בפסק הדין לעניין דו"ח החוקר נדחו, לנוכח היות החקירה קצרה ושטחית. מנגד, ניתן משקל לפרידות של בני הזוג, המעידות כי לא קיימו אורח חיים תקין. מהסכם הממון הסיק בית המשפט המחוזי, חרף ההחלטה לבטלו, כי בני הזוג התכוונו לבצע הפרדה רכושית. עוד נפסק כי לנוכח חוסר המהימנות של החייב בהתחשב בהצהרותיו הסותרות, לא היה מקום להעדיף את גרסתו כעת בדבר שיתוף בנכסים. שנית , ובהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי מתקיים הכלל של השתק שיפוטי – הן כנגד החייב והן כנגד המבקש. זאת על רקע הימנעותו של האחרון ושל הכנ"ר, במשך שנים, מנקיטת צעדים כנגד החייב כך שלמעשה קיבלו את הצהרותיו במסגרת הליך פשיטת הרגל. מכאן הבקשה שבפניי.

3.

לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי כאשר החליט להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית, בין היתר לעניין מהימנות העדים, מבלי שהתקיים החריג הקבוע לכך בפסיקה. המבקש הטעים כי ההחלטה בעניין הסכם הממון קבעה כי ההסכם נועד להברחת נכסי החייב, וכי המשיבה סייעה לו בכך. עוד נטען כנגד הקביעה לפיה מתקיים השתק שיפוטי – הן לעניין החייב, שכן מעולם לא התקבלה החלטה בעניינו במסגרת הליך פשיטת הרגל כך שממילא לא תיתכן החלטה סותרת; והן לעניין המבקש, שכן קביעה כזו שלפיה עיכוב בחקירות החייב מהווה הסכמה למצג שהציג החייב תערער את דיני פשיטת הרגל בכללותם.

4.

לאחר עיון בבקשה וצרופותיה, לרבות פסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בפתח הדברים יש להזכיר כי עסקינן בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. בקשה כזו, כשמה כן היא, והיא אינה מהווה ערעור בזכות. הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים חריגים המעלים שאלה משפטית או ציבורית חשובה החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עוד נפסק כי אין בעובדה כי ערכאת הערעור שינתה מהכרעה של הערכאה הדיונית, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות לערעור נוסף (ראו, למשל, רע"א 320/13 אריה וייס נ' צבי שילה (4.11.2013), בפסקה 5 וההפניות שם).

לא מצאתי כי המקרה שבפניי מעלה שאלה משפטית המצריכה דיון בגלגול שלישי. המחלוקת בין הצדדים היא פרטנית מובהקת, והכרעה בה אפשרית רק לאחר בירור עובדתי ענייני וסדור. בירור כזה אמנם נעשה על ידי שתי הערכאות. על רקע זה, נראה כי אין הצדקה לדיון בגלגול שלישי. כאמור, העובדה כי המסקנות שנתקבלו בשתי הערכאות הן שונות אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה.

למעלה מן הנדרש אוסיף, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. כך, בין היתר, מאחר ועל פני הדברים לא נפלה טעות במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה לא הוכחה חזקת השיתוף ביחס לחייב ולמשיבה. אמנם, בית המשפט לענייני משפחה עמד על כך כי כאשר עסקינן בידועים בציבור, מוטל נטל ראייתי מוגבר להוכחת חזקת השיתוף. ואולם, מעיון בחלק היישום של הלכה זו בפסק דינו נראה כי אותה דרישה מוגברת התמלאה, לשיטת בית המשפט לענייני משפחה, בדו"ח החוקר. דא עקא, מקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה לא היה מקום ליתן משקל לדו"ח זה, שכן נראה כי התבסס על חקירה שטחית בלבד. עוד עולה כי טענת המבקש ביחס לאמור בהחלטה בעניין הסכם הממון אינה מדויקת. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בהחלטה זו לא נקבע כממצא כי ההסכם נועד לצרכי מרמה או הברחת רכוש, ולא מטעם זה הוא בוטל. לפיכך, אין בביטולו כדי לשלול בהכרח את כוונת הצדדים להפרדת רכושם, שככל הנראה עמדה ביסודו. על רקע כל האמור לעיל, איני נדרש להתייחס לקביעה השנייה עליה ביסס בית המשפט המחוזי את פסק דינו, לעניין ההשתק השיפוטי.

5.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות אלה, זהו גם דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שהוגשה לצד הבקשה למתן רשות ערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.