רע"א 8908/03 יוסף וחנה צרקלביץ נ. מגדלי אילת ניהול ואחזקות בע"מ

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד סגן הנשיא י' פלפל, כבוד סגן הנשיא י' טימור, וכבוד השופט נ' הנדל), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לתיקון טעות סופר.

המבקשים הינם רוכשי דירות נופש בבניין הידוע בשם "מגדלי אילת", שנבנה במסגרת עסקה משותפת שבין חברה בשם רודריגא בניין והשקעות בע"מ (להלן: רודריגא), המשיבה 1, המשיבה 2, והמשיבה 7. המשיבה 1 נועדה להיות החברה המנהלת של הפרויקט, והמשיבות 2, 7, שימשו כקבלנים מבצעים. בתחילת שנות התשעים, נכנסה רודריגא לקשיים כלכליים וב- 17.11.1991 נחתם הסדר נושים בעניינה, במסגרתו הגיעו נושיה המובטחים של רודריגא, וביניהם המשיבה 2, להסכם עם רוכשי הדירות. בשנת 1994, הגישו המבקשים ורוכשי דירות נוספים מספר תביעות, שאוחדו, כנגד המשיבים, לבית משפט השלום באילת, בטענה כי אלו הפרו את הסכמי רכישת הדירות ואת ההתחייבויות שנטלו על עצמם במסגרת הסדר הנושים. בית משפט השלום דחה את התביעות, ורוכשי הדירות הגישו ערעור על החלטתו לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו שניתן ביום 9.9.2002, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור בחלקו בקובעו כי אלו מבין רוכשי הדירות, שרכשו דירותיהם לאחר אפריל 1989, זכאים לפיצוי על הנזק שנגרם להם, אם נגרם, מכך שבריכת השחייה של הפרויקט לא הוכללה ברכוש המשותף, אלא הוקמה על חלקה סמוכה השייכת לעיריית אילת ולמנהל מקרקעי ישראל. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כממצא עובדתי כי עיון בחומר הראיות מעלה כי התובעים 5, 6, 2, 9, 12, (כפי שנרשמו בהליך בפני בית משפט השלום), רכשו דירותיהם לפני אפריל 1989, ויתר התובעים רכשו דירותיהם מאוחר יותר. בית המשפט המחוזי ציין כי "ברור שלגבי אותם תובעים – מערערים שרכשו את דירותיהם החל מה- 1.5.1989 חייבים המשיבים לפצותם בגין העובדה שהברכה נבנתה שלא כחלק מהרכוש המשותף...". עם זאת, בהכרעת הדין קבע בית המשפט המחוזי כי הערעור נדחה פרט לערעורם של התובעים 5, 6, 2, 9, 12 באשר לבריכת השחייה. לאור קביעתו זו החזיר בית המשפט המחוזי את הדיון לבית משפט השלום על מנת שיקבע האם נגרם לתובעים 5, 6, 2, 9, 12 נזק, ומה גובהו, ופסק לתובעים אלו הוצאות בסך 3,000 ₪ כל אחד.

המבקשים (התובעים 1, 3, 4, 7, 8, 11 בבית משפט השלום) סוברים כי בכך יצאה שגגה תחת ידו של בית המשפט המחוזי וכי נפלה בהחלטתו טעות סופר. בהתאם לעמדתם זו הגישו המבקשים 1 ו- 4, כל אחד בנפרד, בקשה לתיקון טעות סופר. המשיבים הגישו תשובה אחת לשתי הבקשות. בהחלטתו מיום 19.1.2003, שניתנה בכתב יד על גבי תשובת המשיבים, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את הבקשות הואיל והן לא הוגשו במועד, הואיל והן הוגשו ללא תצהירים, והואיל והטעות הנטענת בהן אינה טעות סופר. בין לבין, הוחזר התיק לבית משפט השלום, שדן בשאלה האם נגרם נזק לתובעים אשר רכשו את דירותיהם לאחר אפריל 1989 (קרי, בית משפט השלום, לא הגביל את הדיון לתובעים 5, 6, 2, 9, 12). יש לציין כי בית משפט השלום נתן החלטה זו על סמך החומר שהיה בפניו ובעיקר על סמך חוות הדעת שהגישו כל התובעים בתביעה המקורית באשר לנזקיהם. בפסק דינו המשלים מיום 25.11.2002, קבע בית משפט השלום כי לא נגרם לתובעים שרכשו דירותיהם לאחר אפריל 1989 כל נזק.

ביום 13.2.2003, ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי החלטה בה צוין כי הובא לתשומת ליבו כי לצד בקשת המבקשים 4 לתיקון טעות סופר הוגשה גם בקשה דומה מטעם המבקשים 1, שנעלמה מעיני בית המשפט. במסגרת אותה החלטה דחה בית המשפט מחוזי את בקשת המבקשים 1 מן הטעם של העדר תצהיר. ביום 9.3.2003 הגישו המבקשים (כולם) בקשה נוספת לתיקון טעות שכללה בקשה להארכת מועד ותצהיר. המשיבים הגישו תגובה לבקשה זו ובה הבהירו לבית המשפט קמא כי נתן החלטה גם בבקשת המבקשים 1 לתיקון טעות סופר. בעקבות תגובה זו, החליט בית המשפט המחוזי, ביום 22.5.2003, כי אין מקום לשנות מהחלטתו מיום 19.1.2003. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

המבקשים טוענים כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי קיימת סתירה פנימית היורשת לשורשו וגורמת להם לעיוות דין חמור. המשיבים 7-2 טוענים, לעומת זאת, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור הן מטעמים דיוניים והן מטעמים הנוגעים לגופו של עניין. ראשית, טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה על הסף שכן לאור פסק דינו המשלים של בית משפט השלום מיום 25.11.2002, העניין כולו הפך תיאורטי. המשיבים מדגישים כי המבקשים לא הגישו ערעור על פסק דין זה, שניתן לפני למעלה משנה, ולפיכך, המדובר בפסק דין חלוט. שנית, טוענים המשיבים, כי יש לדחות את בקשת המבקשים על הסף מן הטעם כי המבקשים הסתירו מבית משפט זה, כמו גם מבית המשפט קמא עובדות רלוונטיות לגבי השתלשלות העניינים באשר לבקשת תיקון הטעות שהגישו. לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה שכן הבקשה לתיקון טעות הוגשה באיחור רב, וכיוון שהטעות, שהמבקשים טוענים כי נפלה בפסק הדין, אינה טעות סופר אלא שגגה מהותית שלא ניתן לתקנה בהליך של תיקון טעות סופר. כמו כן, מוסיפים המשיבים כי לאחר כעשור של התדיינויות בבתי המשפט השונים, אינטרס סופיות הדיון מחייב לדחות את בקשת רשות הערעור.

המשיבה 1, מגדלי אילת ניהול ואחזקות בע"מ, לא הגישה תגובתה לבקשת רשות הערעור. באת-כוחם של המבקשים מסרה לבית המשפט כי בא כוחה של המשיבה 1 עזב את הארץ, וכי הסטטוס הרשום של המשיבה 1 ברשם החברות הינו "מחוקה". עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי גם בפניו לא התייצבה המשיבה 1.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מעלה כי קיימת בו סתירה פנימית שניתן ללמוד עליה מן האמור בפסק הדין עצמו. זאת ועוד, הטענות העובדתיות שנטענו בבקשה לתיקון טעות סופר שהוגשה לבית המשפט קמא, התייחסו למועד שבו כרתו המבקשים חוזי רכישת דירות. לפי האמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, עובדות אלו היו מונחות בפני בית המשפט קמא בעת שנתן את פסק דינו. לפיכך, איני סבור שהעדרו של תצהיר מצדיק דחיית בקשה זו. עם זאת, ומבלי להכריע בשאלה האם הטעות שנפלה בפסק הדין, הינה אכן טעות סופר, איני מוצא מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. ראשית, לא שוכנעתי כי קיים טעם מיוחד המצדיק מתן הארכת מועד למבקשים בעניין זה. כמו כן, משדן בית משפט השלום בתיק באופן שדן בו, ומשלא הוגש ערעור על פסק הדין, דומה כי גם לו היו המבקשים מקבלים את מבוקשם לא הייתה משתנה התוצאה הסופית של ההליכים. באשר לעניין ההוצאות שפסק בית המשפט המחוזי, משלא צירפו המבקשים את התובעים 5, 6, 2, 9, 12, להם שולמו ההוצאות ועליהם היו מוטלות ההוצאות אלמלא הטעות, כמשיבים בבקשת רשות הערעור, איני מוצא דרך להתערב גם בעניין זה. יתכן כי ניתן לבקש בעניין זה הבהרה בבית משפט קמא, שתעמיד את הדברים על מכונם, ובלבד שהתובעים 5, 6, 2, 9, 12 יצורפו כצד לבקשה.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.